פרויקט מיוחד
פיטְפּוּטֵי גֵּיאוֹאֶנֶרְגֵּטִיקָה: חיפה סוגרת מעגל של מאה שנה,כך הפכה הפשרה של גשר פז לשער הישראלי למסדרון הכלכלי הודו–מזרח תיכון–אירופה.
זה הוא סיפור על מאה שנה של מאבק בחיפה: מבניית 'גשר פז' ואימפריית הנפט שלה, עד ההכרח להחליף אותה בעורק הסחר הירוק והגלובלי של מסדרון IMEC - המהפך שיגדיר מחדש את עתיד המפרץ.
מערכת כרמליסט | עודכן: נובמבר 8, 2025
חיפה לא נולדה מחלום' היא נולדה מצורך. לא עיר נמל בלבד אלא סיפור אנושי מתכתי, עיר של זרימה. גשר פז, שנקרא פעם “גשר של”, לא היה עוד מבנה הנדסי, הוא היה זה צוואר הבקבוק של האימפריה הבריטית. דרך נחל סעדיה עבר הצינור שסיפק את דלקה של הממלכה. מאה שנה אחר כך' אותו הגשר, אותה התשוקה לשלוט בזרימה.
חיפה אינה רק עיר; היא עדות פלדה, בטון וזרימה בת מאה שנה למאבק הגיאו-אנרגטי העולמי. היא נולדה לא מתוך חזון לאומי, אלא מתוך הצורך האימפריאלי לנהל את התנועה. ב-1931, כשבריטניה הקימה את גשר פז, שנקרא אז "גשר של" על שם ענקית הנפט Shell, לא נבנה רק מעבר מעל נחל סעדיה; נבנה צוואר הבקבוק המוחשי של ה"מסדרון המזרחי" (The Oriental Corridor). הגשר הזה הפך את חיפה, על נמלה ועל בתי הזיקוק העשנים, לעורק מרכזי שדרכו שאבה האימפריה את חומרי הדלק שלה מהמפרץ והודו היישר לאוניות שהפליגו לאירופה. זה היה הסיפור הראשוני: כוח הוא זרימה, ומי ששולט בצינור, שולט במפה.
העיר הזו נולדה מן הצינור. היא צמחה סביב מסילות רכבת, בתי מלאכה ורעש המנועים, כשהאש האדומה של בתי הזיקוק מאירה את שמי הלילה. גם לאחר קום המדינה, כשהבריטים עזבו, נותר הפונקציונל האימפריאלי זהה: "גשר של" הפך ל"גשר פז", הנפט האמריקאי החליף את הבריטי, וחיפה ירשה את תפקיד הצומת, המעבר החיוני בין הים האדום והים התיכון, בין אסיה לאירופה. זהו אותו נתיב, אותו דופק מסחרי עתיק, וכל מלחמה, כל תזוזה משטרית באזורנו, היא למעשה רעד המתרחש סביב ציר הליבה הזה. היום הוא נקרא IMEC (India-Middle East-Europe Economic Corridor), אך משמעותו לא השתנתה: שליטה במעבר היא שליטה בעולם.
כעת, במאה ה-21, הנפט הוחלף בגז ובמידע. חיפה שבה למרכז הבמה: נמל המפרץ החדש, המתופעל על ידי סין, פועל במנופים אוטונומיים; כבלים תת-ימיים חוצים את הים אל קרקע שבה עבר צינור הנפט העיראקי. אותם נתיבים, אותו ריתמוס. גשר פז הוא שוב שער בין אסיה לאירופה, בין הודו לים התיכון, בין כוח פיזי לכוח דיגיטלי. ה־IMEC – India-Middle East-Europe Corridor – הוא רק גרסה מתוקנת של “The Oriental Corridor” הבריטי. חיפה שוב במרכז הלב הפועם של העולם.
שלושים קילומטר מערבה, בלב הים, שוכב שדה הגז “עזה מארין” – המראה הנסתר של חיפה. מאז 1999 שדה זה, עתודות של כ־30 BCM, מחכה לפיתוח. הוא לא רק משאב, הוא מראה של מצפון אזורי: עזה כלואה על עתודה ששווה מיליארדים. כל ירי, כל דחפור, כל דיון על “היום שאחרי” – הוא בעצם פרק נוסף בספר הצינורות. מי שיטעין את השדה הזה יטען את יחסי הכוחות במזרח התיכון כולו.
אך השדה לא בבעלות עזתית, ולא ישראלית. הוא אמריקאי. הרישיון של British Gas נבלע בתוך Shell, ו־Shell עצמה מוחזקת בידי BlackRock, Vanguard ו־State Street – שלושת עמודי־העל של וול סטריט. מעליהם עומד לארי פינק, לא מדינאי, אלא בונה סדר עולמי חדש. כשדונלד טראמפ מדבר על שיקום עזה, הוא מדבר על זרימה: על תנועה של גז, הון והשפעה. מינויו הצפוי של טוני בלייר כ“מנהל אזרחי” של עזה אינו מקרי, הוא האיש שחילק את הרישיונות הראשונים לשדה הזה כשהיה ראש ממשלת בריטניה. היום, הוא חוזר אל המגרש שבו הצינור חשוב מהחייל.
Shell אינה חברת נפט; היא צבא רך. נוכחותה חותכת את המזרח התיכון לרצועות של שליטה אנרגטית – מקטר לעומאן, מעיראק לקטר, דרך QatarEnergy. זו דיפלומטיית הצינור, Pipeline Diplomacy, שבנתה את גבולותינו החדשים. המטרה אינה רק לייצר, אלא לעצב מחדש את העולם סביב הזרימה.
המערב למד שהשליטה אינה במאגר, אלא במעבר. לכן, בעוד רוסיה דוחקת את אירופה לצפון, וקטאר מחזקת את מזרח אסיה, וושינגטון מתכננת את נתיב־הביניים: ישראל, מצרים, ירדן, קפריסין, יוון, סעודיה. ציר חדש של אספקה, חופשי מהטיית טהרן ומוסקבה. זהו ציר של גז, נתונים ויציבות מדומה, אבל ציר בכל זאת. התמיכה בישראל איננה רק מוסרית או ביטחונית; היא חלק ממבנה הובלה גלובלי. כל פריצה ברצועה, רטט בצינור.
והנה שוב חוזרים לגשר פז. עוברות מתחתיו שכבות היסטוריה: בריטניה, אמריקה, סין, הודו. נפט, גז, מידע. הוא נראה תמים, אך הוא החוליה המחברת בין שלוש תקופות של שליטה. תנועת משאיות ביום, דממת נמלים בלילה – ובליבה אותה אמת ישנה: מי ששולט בזרימה שולט באדם. חיפה נשארת עיר של תנועה, של ריח דלק ושל אור סיבים. היא איננה רק עיר נמל, היא לוח משחק עולמי שמתחפש לשדרה מקומית.
וכל זה מתרכז באותו מקום קטן, חלוד, מצולק, שבו נבנה גשר פז. שם מתחילה ומתחדשת המהפכה התעשייתית השלישית, גיאו־אנרגטית, גיאו־פוליטית, גיאו־תודעתית. החום הזורם מתחת לעיר הזו אינו חום של קיץ, אלא של כדור הארץ עצמו כשהוא מסתובב על צירו. חיפה שומרת על הציר הזה כבר מאה שנה – וריח הנפט, הכסף והכוח עדיין באוויר.
המציאות הגיאו-פוליטית היום היא בראש ובראשונה גיאו-אנרגטית. גשר פז, זה שנבנה כדי להוביל דלקים לאוניות, הפך לסמל של עיר שחיה על המעבר. ומה שהיה אז חלום קולוניאלי הפך היום לחזון גלובלי. בדיוק כמו אז, גם עכשיו אנחנו והאזור כולו עומדים בפני שינוי עצום, לא של גבולות, אלא של נתיבים; לא של אדמות, אלא של זרימות. כמו לפני מאה שנה, המחרשה שוב חורשת את האדמה, רק שהפעם היא עשויה סיבים אופטיים, מנופים אוטונומיים וצינורות גז. והחום שזורם מתחת לחיפה הוא אותו חום, רק בלבוש חדש.
בואו נרד כמה שכבות גאולוגיות – המאבק הנסתר על השליטה התאגידית: בלאקרוק מול המפרץ הסיני
האמת העמוקה של חיפה אינה נמצאת בקרקע, אלא בכיסים העמוקים של וול סטריט ובאולמות הדיונים של בייג'ינג. גשר פז וסביבותיו אינם רק שטח ישראלי; הם זירת תחרות ממוקדת בין שני צירים גלובליים על אדמיניסטרציית הנתיבים.
הציר האמריקאי-תאגידי: השליטה האמיתית על הנכסים האנרגטיים, מהים התיכון ועד המפרץ הפרסי, מנוהלת באמצעות ריכוז הבעלות חסר התקדים. כשמדברים על Shell והחזקותיה ב"עזה מארין", מדברים למעשה על BlackRock, Vanguard וState Street. שלוש קרנות הענק הללו, שאינן חברות נפט קלאסיות אלא מנהלות נכסים (Asset Managers), מחזיקות יחד במניות מהותיות ברוב תאגידי הענק הנסחרים בעולם. הן הופכות את הכלכלה הגלובלית ל"כפר קטן" תחת שליטה פנימית. המטרה שלהן היא יציבות רגולטורית ואבטחת זרימה מעל לכל, לא משנה באיזה דגל מחזיק הפוליטיקאי, כל עוד ה"מסדרון" מתפקד, ומחיר המניה יציב. לארי פינק, מנכ"ל BlackRock, אינו שולח צבאות, הוא מפעיל דיפלומטיית מימון שנועדה להבטיח שהגז של עזה והנפט של עיראק יגיעו לשווקים בלי הפרעה.
הציר הסיני-תשתיתי: חיפה מציגה בפנינו גם את המשחק הסיני, המנוהל אחרת. בעוד ארה"ב שולטת בנכסים (הגז), סין שולטת ב"מעבר" (הנמל). נמל המפרץ החדש של חיפה, שמנוהל על ידי חברת SIPG (Shanghai International Port Group) הסינית, הוא נקודת עוגן מרכזית ב"יוזמת חגורה ודרך" (Belt and Road Initiative / BRI). השליטה התפעולית בנמלים אסטרטגיים לאורך נתיבי סחר חיוניים, מאסיה דרך אירופה – היא דרך לבייג'ינג להבטיח את זרימת הסחורות שלה (ובעתיד אולי גם אנרגיה) דרך נתיבים בטוחים המנוהלים על ידה. זהו מעבר מכוח אנגלו-אמריקאי שמבוסס על דלקים (הישן), לכוח סיני המבוסס על תשתיות ומידע (החדש). גשר פז, במובן זה, הוא היום סמל לדואופול אסטרטגי: האמריקאים שולטים במוצר ובכסף; הסינים שולטים בדרך ובקצב.
המאבק הגיאו-אנרגטי אינו מתנהל בוואקום; הוא מתרחש על רקע דחיקה אגרסיבית של גורמים עוינים. המפתח להבנת התמיכה הבלתי מתפשרת של וושינגטון ב"מסדרון האנרגיה החלופי" (ישראל-מצרים-יוון) טמון בשתי חזיתות:
אבטחת נתיבי הסחר הגלובליים: כליאת ספינות בתעלת סואץ או איום של החות'ים בבאב אל-מנדב (כפי שקרה במהלך מלחמת חרבות ברזל) מדגישים את הפגיעות של נתיבי הסחר הישנים. המסדרון הישראלי-מצרי-ירדני (כולל גשר פז כנקודת יציאה) הוא פוליסת ביטוח חיונית. פיתוחו נועד לייצר נתיב יציב ומאובטח, פחות תלוי באזורי חיכוך ימיים, וכפועל יוצא, למנוע מטהרן ומשליחיהם להשתמש בנתיבי שינוע כנשק אסטרטגי.
המשבר הנוכחי הוא איתות ברור לכניסתנו למהפכה הגיאו-אנרגטית השלישית, מעבר מנפט (של המאה ה-20) וגז (של תחילת המאה ה-21) לאנרגיה ירוקה ומידע.
הגשר החלוד של פז עדיין ניצב, אך המחרשה שחורשת היום את העמק והים עשויה סיבים אופטיים, מנופים אוטונומיים, וצינורות מימן פוטנציאליים. חיפה שוב משנה את עורה. היא הופכת מ"עיר שנולדה מן הצינור" ל"עיר שנולדה מן הקוד". הנתיבים נשארים זהים, אך הזרימה מואצת, מפוצלת, ובעיקר, מנוהלת באמצעות אלגוריתמים ולא רק באמצעות פוליטיקאים.
האדם שעומד היום על גשר פז, רואה את הנמל הסיני, את בתי הזיקוק הישנים, ואת הים הפתוח שבו שוכן "עזה מארין". הוא מבין כי ההיסטוריה של חיפה, ושל האזור כולו, היא סאגה מתמשכת של ניסיון לשלוט בצמתים הקריטיים של זרימת האנרגיה, ההון והמידע, סאגה שבה כל צעד מקומי הוא רעידת אדמה גלובלית.
הדיפת רוסיה מאירופה: לאחר הפלישה לאוקראינה, המטרה האסטרטגית הראשונה במעלה הייתה גמילה מלאה של אירופה מהגז הרוסי. הגז ממזרח הים התיכון (ישראל, מצרים, קפריסין) משרת מטרה זו ישירות. הוא מבטיח אספקה חלופית דרך מתקני הנזלה במצרים, ובהמשך דרך צינורות עתידיים לאירופה, ובכך מחליש את יכולתה של מוסקבה להשתמש באנרגיה ככלי לחץ גיאופוליטי.
בהמשך ישיר למה שהחל לפני כמאה שנים, אז ביססה חיפה את מעמדה כעיר נמל משגשגת ומרכז כלכלי בזכות הנמל הבריטי והקמת תשתיות הנפט, שבמהלכן אף נבנה גשר פז (אז "גשר של") כסמל לחיבור לתעשייה המזהמת במפרץ – הרי שביום שלישי הקרוב, 11 בנובמבר 2025, תתכנס ועידת המפרץ הבינלאומית לאזוריות NEXTBAY 2025 (במהדורה הרביעית), כדי להכריז רשמית על סגירת המעגל ההיסטורי והפיכת העיר לגשר מסוג חדש. הוועידה, המאורגנת על ידי הכוחות המניעים של הצפון, לשכת המסחר והתעשייה חיפה והצפון ואשכול רשויות מפרץ חיפה, תעמוד כולה בסימן המסדרון הכלכלי הבינלאומי הודו-מזרח תיכון-אירופה (IMEC), מהלך אסטרטגי שממקם את מפרץ חיפה כשער הצפוני של ישראל אל הסחר העולמי. כאשר שישה שרים, שגרירים, מנכ"לים בכירים ו-18 ראשי רשויות ייקחו חלק בדיונים (החל מ-08:30) על פיתוח תשתיות חדשניות והשלכות IMEC, וכן על נושאי ביטחון (ח"כ אבי דיכטר) ופיתוח תעסוקה ירוקה (ליאור רפאל), המטרה היא אחת: להפוך את הצורך ההיסטורי להיפטר מהמפעלים המזהמים (סמלי גשר פז הישן) להזדמנות הכלכלית הגדולה ביותר של המדינה, יצירת עורק סחר נקי, טכנולוגי ולוגיסטי, המחבר את חיפה לעולם. הקו התחתון של הוועידה הוא שחיפה נכנסת רשמית לעידן חדש, שבו הצפון כבר אינו פריפריה, אלא עורק סחר בינלאומי קריטי, ומי שישכיל להתחבר למסדרון IMEC בזמן, יבטיח לעצמו מקום ליד שולחן העסקים והפיתוח של המזרח התיכון החדש.
העתיד החיפאי נכתב כגל חוזר של אותה דרמה עתיקה, עיר נמל שעליה נמתח קו בין מסחר לקדושה, בין נפט לחדשנות, בין זהות למולדת. נדמה שהגיאופוליטיקה רק החליפה מדים: הצי הבריטי התחלף בנמלי מכולות סיניים, וחלום העצמאות התעשייתית הפך לשאיפה לעצמאות אנרגטית. ובכל זאת, אותה משיכה בין חיפה לעולם – בין ההר לים, בין המזרח למערב, חוזרת בכל מחזור, רק הפעם בשפה של נתיבים, כבלים ומסדרונות סחר עולמיים.
"כרמליסט בטלגרם" https://t.me/abucarmelist
להרחבה והבנה מלאה – מומלץ לקרוא את כל החלקים הקודמים של "פיטְפּוּטֵי גֵּיאוֹאֶנֶרְגֵּטִיקָה"
https://t.me/abucarmelist/33859
https://t.me/abucarmelist/33865