אתמול הגיע לאו״ם מכתב חריג ממקום שלא נשמע ממנו קול מזה שנים – הר הבשן, אותו רכס דרומי־מזרחי של סוריה, הידוע גם כג׳בל א־דרוז. המכתב, חתום בידי השייח׳ אבו סלמאן חכמת אל־הג׳רי, נשיא המועצה הרוחנית העליונה של ההר, נשלח למועצת הביטחון, לאיחוד האירופי ולארגונים בינלאומיים. אך בניגוד לנוסחים המנומסים של בקשות דיפלומטיות, זהו טקסט שכתוב כמו קריאת הצלה מעולם אחר, בין תפילה לתביעה משפטית.

במכתב מתואר חבל הבשן כשטח נצור, “כלא גדול” שבו נחסמו מזון, תרופות, מים, דלק וחשמל. לדבריו של השייח’, מעל שלושים כפרים בהר נכבשו בידי מיליציות של “הממשלה” הנתמכת על ידי טורקיה והמערב, ורבים מתושביהם חיים תחת פחד, רעב וניתוק מוחלט. בתי חולים נהרסו, בתי ספר נסגרו, סטודנטים מאוימים, עובדים לא מקבלים שכר. הוא מדבר על “מדיניות רעב מכוונת”, “הרס תשתיות רפואיות” ו”השמדה שקטה”, ביטויים שחותכים את הדף כמו אזעקה מוסרית.

הטון משתנה כשאל־הג׳רי פונה אל הקהילה הבינלאומית: הוא דורש הסרת מצור, פתיחת מסדרונות הומניטריים, והעמדה לדין של האחראים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אחר כך הוא מוסיף סעיף שעדיין מהדהד במסדרונות ניו יורק ובריסל: קריאה להעניק לבני ההר את הזכות להגדרה עצמית, תחת פיקוח האו״ם.

זו אינה רק בקשה הומניטרית. זו הכרזה על רצון פוליטי, על לידתה של ישות חדשה בלב סוריה השבורה.

ואז מגיעה השורה החותמת, בשפה שמרפרפת בין פיוט לתודעה תנ״כית:
“שלום עליכם מרוח השלום בהר הבשן המבורך.”
במילים הללו מסתתר מטען שלם. אל־הג׳רי לא כתב “ג׳בל א־דרוז”, השם הערבי המקובל, אלא בחר להשתמש במונח “הר הבשן”, ביטוי מהתנ״ך, מן הפסוק “הַר גָּבֹהַּ הַר בָּשָׁן”. הוא הפך מושג מקראי לסמל של עם מודרני נצור.

השימוש בשם הזה איננו תמים. “הבשן” הוא אזור המופיע במקורות היהודיים כחלק מנחלת ישראל ההיסטורית, מקום שבו ישבו שבטי המזרח בעבר הירדן. כשמנהיג רוחני דרוזי מסוריה מדבר על “הר הבשן המבורך”, הוא נוגע במיתוס הקדום של האזור ומעביר אותו מחדש לזירה המדינית, כאילו אומר: זהו מקום קדוש לכולם, לא רק לשבט אחד. הוא מציב את ההר כישות מוסרית שמבקשת קיום, כמו מדבר שמבקש קול.

במובן הפוליטי, המכתב הזה הוא קריאת תיגר על הממשלה הנתמכת בידי טורקיה והמערב, הרשויות רואות בהר שטח ריבוני סורי, אך בני המקום מרגישים נטושים. אל־הג׳רי מנסה להפוך את הוואקום הזה להזדמנות: להכניס את האו״ם כגורם מגן, ואולי לייסד אזור אוטונומי בינלאומי. במילים אחרות, להפוך את הר הבשן למרחב ניטרלי, מחוץ למלחמות.
לדעתי הכל סגור מראש, אני מדבר על זה שנתיים

אבל הקריאה הזו מהדהדת גם מחוץ לסוריה. בישראל, ששומעת את השם “הבשן” כמו הד מן ימי בראשית, קשה שלא לחוש את הקריצה הסמלית. השייח’ מדבר בשפה שמובנת היטב גם בירושלים וגם בגליל. הוא לא מזכיר את ישראל, אך הוא משתמש בשפה שממוססת גבולות תרבותיים, שפה שמכירה בעומק ההיסטורי המשותף של שני הצדדים לרמת הגולן. מבחינה אסטרטגית, הר הבשן מהווה שכבת חיץ טבעית בין ישראל לשטח הסורי־איראני; כל הקמת אזור אוטונומי מתון שם עשויה לשנות את מאזן הכוחות כולו.

ומבחינה תיאולוגית, יש כאן משהו גדול עוד יותר: ניסיון לחדש את מושג “ההר הקדוש” במזרח התיכון,– לא כהר של דת אחת, אלא של אחריות משותפת. ההר הזה, שהיה פעם חלק מנוף נבואות ישראל, הופך שוב לבמה של זעקה מוסרית.

השייח’ אל־הג׳רי כותב בשם קהילה נצורה, אבל מדבר כאילו בשם האנושות: הוא מחזיר את המילה “בשן” אל משמעותה הראשונית, מקום שבו רוח האדם עדיין מנסה לדבר אל שמיים סגורים.

המכתב מהר הבשן איננו רק מסמך פוליטי. הוא מראה. דרכו משתקף מזרח תיכון עייף ממלחמות, שמתחיל לדבר בשפה של מיתוסים כדי להסביר את כאבו. והר זה, שבין סוריה לישראל, עומד כעת שוב במרכז ההיסטוריה, לא כהר של ענקים, אלא כהר של אנשים שמבקשים פשוט לחיות.

נכתב בתחילת המלחמה, רלוונטי יותר מתמיד, לקריאה: ״מדינה דרוזית היא לא מילה גסה״ https://carmelist.co.il/item/95444

למעקב אחרי כרמליסט בטלגרם
https://t.me/abucarmelist‏‌‌