מחיאות כפיים וחלודה: מה מסתתר מאחורי הגדר של בת גלים?

יום חמישי. שעת ערב.
בת גלים, שכונה של ים ושל היסטוריה, של רכבת חולפת ושל חיילים נעלמים.
החוף המוכרז – פעיל. עשרות, אולי מאות, על החול.
קיץ שלא מתכוון להסתיים.

וכמו תמיד, היא שם – השקיעה של חיפה.
כתום על סגול, על כחול, על קצף.
שקיעה מהסוג שמבקש שתעמוד רגע. שלא תדבר.

ובתוך כל זה, חבורה.
לא קבוצה מאורגנת, לא מדים ולא שלטים.
רופאים. סטודנטים לרפואה.
צעירים, אידיאליסטים, לא קמפיינים – רק אנשים עם החלטה.
הם גרים כאן. חיים כאן. חלקם על הגבעה, חלקם ממש מול החוף.
והם באים – כל חמישי. אני סופר סביבי לפחות עשרה דוקטורים במקצעות הרפואה השונים

אין שם מסיבות.
אין מסחרה.
יש שעה קבועה – ורגע אחד.

כשקו האופק מתחיל להתאדות באור, כשחיפה נמסה לתוך הים, הם מוחאים כפיים.
פשוט ככה.
מחיאות כפיים לשקיעה.

וזה לא טרנד. לא תרגיל.
זה טקס בלי שם.
בלי מורה רוחני, בלי נוהל.

מחיאות כפיים מול יופי שלא מבקש אישור.

אבל ממש ממול – גדר.
גדר חלודה.
מתכת אכולה שמקיפה את החוף.
פעם היא הייתה גידור. היום – היא עדות.

הברזל כתום, החרכים שחורים.
כאילו העיר נגעה פעם – והפסיקה.

בת גלים השתנתה.
מחירי הדירות קפצו, דיירים חדשים באו.
התחלות של התחדשות עירונית, חלומות עם חזית לים.
אבל הגדר – נשארה.

כי דברים אחרים כבר שופצו.
ובשכונה הזאת – מה שלא שופץ, כנראה נשכח.

והשאלה הפשוטה – היא גם המורכבת מכולן:
איך יכול להיות, שבמקום שבו עומדים רופאים צעירים ומוחאים כפיים לשמש,
הגדר שדרכה הם מסתכלים – נראית כאילו ננטשה בשנות החמישים?

זה לא מחדל. זה לא פיגוע תשתיות.
זה משהו אחר: היעדר כוונה.
לא תקלה – העדר תשומת לב.

קל לתקן.
ולא מתקנים.

⸻

אולי בגלל שהתרגלו.
אולי כי כשהעיר מתרגלת להזנחה – היא כבר לא מזהה אותה.
גם כשהיא עומדת שם, בגובה העיניים, מחלידה מול השקיעה.

ובתוך זה – דווקא הם, דווקא החבורה הזאת, מציעים משהו אחר.
לא תוכנית אב. לא תקציב.
נוכחות.
עמידה.
מחיאות כפיים בלי תקווה – ועם זאת, סוג של תקווה.

כי כשמוחאים כפיים לשקיעה, אולי גם העיר יכולה להתעורר.