פילוסופיה של טילים: ד"ר יובל שטייניץ על עוצמה, תודעה ופוליטיקה בלי מסכות

כששאלנו אותו מה קורה כשפילוסופיה עומדת בראש מערכת שמייצרת טילים – הוא לא נרתע. להפך. הוא התכונן. ואולי, בעצם, תמיד היה מוכן.

“הספר האחרון שלי, ‘הקומדיה הממשלתית’, נכתב כשעזבתי את הפוליטיקה. אחרי 24 שנה. אמרתי לעצמי — ראש ממשלה אני לא אהיה. שר אוצר כבר הייתי. תפקידים בכירים עשיתי. עכשיו הגיע הזמן לכתוב. אבל לא רציתי לכתוב ספר זיכרונות. רציתי לכתוב משהו עם עומק. והושפעתי משני דברים – הנרי קיסינג’ר, ו-Yes Minister הבריטי. השילוב בין עומק פילוסופי לבין קומדיה פוליטית. זה לא רק מה קרה – אלא איך זה נראה ממבט של תודעה.”

והתודעה הזאת, מסתבר, ראתה הרבה. מוועדת החוץ והביטחון, דרך פגישות עם ראש ממשלת פקיסטן, ועד ההתעקשות – המבודדת תחילה – לחשוף את תוכנית הגרעין הסורית. “אמרו לי – אין. ראש אמ”ן לעג לי: ‘אדוני הפילוסוף’. אבל אני התעקשתי. גם המוסד, בהנהגת מאיר דגן, לא ראה דבר. ובסוף – בזכות בדיקה שדרשתי, התגלה הכור. זה לא רק עניין של נתונים. זו שאלה של חשיבה – איך מטילים ספק. איך חושבים מחוץ לקופסה. והפילוסופיה, מסתבר, עוזרת בזה.”

מאז, הוא לא רק מטיל ספק. הוא בונה מציאות. כשעבר לכהן כשר האוצר, פיתח את הרעיון השנוי במחלוקת של תקציב דו־שנתי – לראשונה בעולם. כשהפך לשר האנרגיה, דחף את פיתוח לווייתן והוביל את “מתווה הגז” למרות ההתנגדויות, ההפגנות, ואיומים אישיים. “ידעתי שזה חשוב לכלכלה. ידעתי שזה חשוב לבריאות – הפחתנו 98% מזיהום האוויר כשהעברנו תחנות כוח מגז. אבל מה שלא ידעתי, הוא עד כמה זה יהיה קריטי בעידן של משבר אנרגיה עולמי.”

המספרים, מבחינתו, מדברים בעד עצמם: 550 מיליארד ש”ח חסכון למשק, 50–60 מיליארד ש”ח הכנסות למדינה. ויותר מהכול — עצמאות אנרגטית מול רוסיה ואיראן. “זה לא רק תעריף חשמל. זה עוצמה. זה דם חיים גיאופוליטי. ואנחנו השגנו את זה כי לא נבהלנו מהרעש. כי ידענו לחשוב לטווח ארוך.”

אבל העוצמה, בעיניו, אינה רק כלכלה או טילים. היא נוגעת למה שהוא מכנה “הדמיון הקולקטיבי”. בתור יו”ר רפאל, הוא רואה את תעשיית הנשק כלא פחות ממערכת שמשפיעה על הנפש הלאומית. “כיפת ברזל הצילה את המדינה. ירו עלינו 34,000 רקטות וטילים. כיפת ברזל עשתה 99% מההגנה. לא חץ. לא קלע דוד. כיפת ברזל.”

הוא עוצר לרגע, ואז מדגיש: “בלי כיפת ברזל, הייתה פה הפסקת חיים. לא לימודים, לא תעשייה, לא חקלאות. ויותר גרוע – הפחד היה משתק את כולם. היא לא רק יירטה טילים – היא איפשרה לצה”ל להילחם. היא שמרה על היכולת שלנו לפעול. אין הבדל בין הגנה להתקפה – שניהם עוצמה.”

וזו לא המערכת היחידה. שטייניץ מפרט בהתרגשות כמעט ילדותית את הפיתוחים הייחודיים של רפאל – מערכת “מעיל רוח” לטנקים, טילים טקטיים מדויקים למרחקים של יותר מ־35 ק”מ, והפיתוח הגאה מכולם: נשק לייזר מבצעי. “50 שנה המעצמות ניסו – אף אחד לא הצליח. אנחנו הצלחנו. שלושה דוקטורים לפיזיקה שלא ויתרו. היום, ב־2025, אנחנו הראשונים בעולם עם לייזר מבצעי. זו פריצת דרך עולמית.”

כששאלנו איך מתמודדים עם מגבלות פיזיקליות של אוויר שפוגע בקרן הלייזר, הוא חייך: “במקום לשלוח קרן אחת, שלחנו 200. זיהינו איזו מהן כן פוגעת, ואז עשינו התאמה מיידית לכל השאר. מיליוני חישובים בשנייה. קוראים לזה אופטיקה אדפטיבית – אבל זה הרבה מעבר לטכנולוגיה. זו תודעה של התעקשות. של חיפוש. של פריצה.”

מעבר לטכנולוגיה, הוא מתעקש שרפאל פועלת גם בזירה החברתית. “יש לנו 600 דוקטורים ופרופסורים, אבל גם עשרות פרויקטים עם בני נוער, נשים בטכנולוגיה, קהילות דרוזיות וחרדיות, שיקום פצועי צה”ל עם פתרונות טכנולוגיים ייחודיים, ואפילו קונסולות שמותאמות לחיילים שאיבדו גפיים. זה לא רק פיתוח – זו אחריות לאומית.”

גם ההשפעה הבינלאומית נוכחת חזק בתודעתו. בספרו הוא חושף שורת מהלכים אסטרטגיים, חלקם לראשונה: תיווך בין פוטין לאובמה לפירוק הנשק הכימי בסוריה ב־2013, השפעה מכרעת על סעיפי ההסכם הגרעיני מול איראן ב־2015, תפקידו כ”נוֹגוֹשֵיֵייטוֹר הצללים” במו”מ שלא היינו בו – אבל השפענו עליו. “אני מתאר איך פעלנו מאחורי הקלעים. מדינה קטנה, עם מעט אנשים, אבל הרבה תודעה ואומץ. לא בטוח שסעודיה או טורקיה היו מצליחות לרתום את רוסיה וארה”ב יחד. אנחנו כן.”

אבל כל זה, לדבריו, מתקיים בתוך פרדוקס מובנה. “אנחנו אוהבים את הדמוקרטיה, אבל בזים לפוליטיקה. ואין דמוקרטיה בלי פוליטיקה. ואין פוליטיקה בלי פופוליזם. זו המשוואה. ואם פופוליזם זה רע – אז אי אפשר להיפטר ממנו מבלי להיפטר מהדמוקרטיה. אני לא אומר את זה כי אני נגד. להפך. אני בעד. אבל אני מודע למתח. אפלטון צדק כשאמר – השיטה הזאת לא מבטיחה רציונליות.”

זו לא רק תובנה פילוסופית. זו אמירה ניהולית. כשהוא מסתכל אחורה על עשרות שנים של קבלת החלטות – הוא לא מתחרט, אבל גם לא מתכחש לסדקים. “אם אתה לא בא מוכן. אם אתה לא לומד. אם אתה לא חושב אחרת – אתה פשוט נסחף עם הזרם. אני נתקלתי בפקידי ממשלה, עיתונאים, אפילו כלכלנים – שמיהרו לבהלה המונית בגלל כותרת על אבטלה. ובסוף? זה היה החודש הכי טוב בתולדות המדינה להפחתת אבטלה. אבל כולם האמינו שהמצב קטסטרופלי, כי כולם דיברו רק עם עצמם.”

הראייה הביקורתית הזאת היא גם הסיבה שהוא חזר ללמד בטכניון. “אני מלמד קורס אחד. שלושה שיעורים בלבד. אבל מבחינתי, המטרה היא להחדיר עומק. לא רק ידע הנדסי. אלא יכולת לחשוב. להטיל ספק. להבין שמדע הוא לא רק נתון, אלא גם שאלה. גם מבט. גם בחירה.”

ולבסוף, כששאלנו אותו האם ישראל היום חכמה יותר או מותשת יותר — הוא לא התחמק. “גם וגם. כלכלית, אנחנו ברמת תוצר לנפש כמו גרמניה. עברנו את איטליה, את צרפת, את בריטניה. מדהים. אבל תודעתית – אנחנו עייפים. קרועים. מפוצלים. והסכנה היא לא רק חיצונית. היא פנימית.”

אבל הוא לא מאבד תקווה. “במהלך המלחמה האחרונה, רפאל תפקדה בצורה הטובה בתולדותיה. למרות טילים. למרות גיוסי מילואים. למרות שהיינו תחת אש. כמו המשפט על בני ישראל: ‘כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ’. זה מה שקרה לנו.”

וכשמדינה שלמה מתמודדת עם זעזועים, טילים, פוליטיקה ומלחמות תודעה – אולי דווקא דמות כמו שטייניץ, עם עומק של פילוסוף, כעס של שר אוצר, ודיוק של מערכת לייזר, היא זו שמסוגלת להראות שגם במערכת רגשית – אפשר לשמר רציונל.

בתנאי אחד: שלא תפסיק לשאול.

אבל אם יש רגע אחד שמסכם את מהותו של שטייניץ, הוא אולי לא נמצא בישיבת ממשלה, לא בדיון סגור בקבינט, אלא דווקא מול התמונה שתלויה מאחוריו בלשכתו ברפאל: “האקדמיה של אתונה” – ציור קיר ענק מהוותיקן, ובמרכזו שניים: אפלטון ואריסטו. פילוסופיה והמדע, זה לצד זה, שותקים בעמידה. “זו תמונה שבחרתי”, הוא מספר, “כי היא מזכירה לי מאיפה באתי. וכי כל מה שאני עושה – עובר דרכה.”

“הקומדיה הממשלתית”, ספרו האחרון, נכתב מתוך תודעה כפולה – של מי שהיה בפנים, עמוק, אבל מביט כעת מבחוץ, גם בהומור. “רציתי לכתוב משהו שיצחיק – אבל לא רק. משהו שיראה את הפוליטיקה לא כפארסה אלא כתופעה אנושית. הדמוקרטיה, בסוף, היא לא מכונה. היא רגש. היא זירה של לחצים, פחדים, תקשורת, ציפיות – וזה לא בהכרח רע. אבל צריך להבין את זה, כדי לא להתבלבל. כדי לא לקרוס פנימה.”

וכמו שקיסינג’ר תיאר את ההיסטוריה מתוך משרד החוץ האמריקאי, כך שטייניץ שוזר בספרו רגעים פוליטיים דרמטיים, אבל גם חושף את הרגעים האנושיים הקטנים. את הפאניקה מהאבטלה שלא הייתה. את הסקפטיות סביב הלייזר שלא אמור היה לעבוד. את ההקשבה לפקיד שולי ששינה מהלך שלם. ואת הישיבה על ספה פשוטה שבה נולד אחד המהלכים הכלכליים הכי חדשניים בישראל.

וזו לא הפעם הראשונה שהוא כותב ספר המשנה תודעה ציבורית. קדמו לו “קרב על הגז”, שתיאר את מאבקי האנרגיה בישראל, ואת הרעיון – שלא היה מובן מאליו – שהגז הטבעי הוא לא רק אמצעי כלכלי, אלא נכס אסטרטגי, בריאותי, גיאופוליטי. לפניו – ספרים פילוסופיים, מאמרים, תרגומים. וביניהם – עולם שלם של מחשבה.

אבל נדמה שהמקום בו הוא הכי נוגע, הוא דווקא החיבור החי שבין רעיון לאדם. “אני מאמין שמהנדס טוב הוא לא רק טכנולוג טוב – אלא אדם שיודע לשאול שאלות. שזוכר שיש עולם מחוץ למעבדה. שאני – עם הדוקטורט לפילוסופיה – עמדתי מול מאות מדענים, זה בעיניי לא בדיחה אלא יתרון. כי ידע בלי מבט – הוא עיוור. ופיתוח בלי אתיקה – הוא מסוכן.”

כשנכנס לכיתה בטכניון לראשונה, הרגיש שוב מרצה. אבל גם שליח. “הסטודנטים היום מהירים מאוד, אבל לא תמיד עמוקים. אני רוצה להחזיר את השאלות. לא רק את התשובות. את ההקשר. את ההקשבה. את ההיסטוריה של ההבנה. זו משימת חיים.”

ואולי, זו גם משימת מדינה. להבין ששלטון בלי שפה הוא ריק, שכלכלה בלי רוח מתפוררת, וטילים בלי מחשבה – מסוכנים לא פחות מהאויב.

וכשפילוסופיה עומדת בראש מערכת טילים – לפעמים, דווקא אז – היא מגינה עלינו לא רק מבחוץ, אלא מבפנים.
כמו כיפת ברזל – של תודעה.