הדרוזים במרחב: בין נאמנות, בדידות ומלחמת הישרדות

סיפורם של הדרוזים בישראל הוא סיפור של ברית, זהות נפרדת ונאמנות חדה – אבל גם של שבר, מאבק ומורכבות. כדי להבין את ההבדלים בין הקהילות הדרוזיות בארץ, צריך להתחיל מהשורשים הדתיים, לעבור דרך ההיסטוריה הציונית, ולהתבונן בעין רגישה על הגיאוגרפיה, התרבות, והפוליטיקה.

מי הם הדרוזים?

הדרוזים הם עדה דתית־אתנית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה־11. דתם סודית, לא מיסיונרית, ואין אפשרות להתגייר אליה או לצאת ממנה. מרכזי הדרוזים נמצאים בלבנון, סוריה, ישראל, ובמידה מועטה גם בירדן. הדת כוללת יסודות פילוסופיים עמוקים, אמונה בגלגול נשמות, נאמנות לעם ולארץ שבה הדרוזי חי – והימנעות מהתערבות בפוליטיקה חוץ־מקומית.

הדרוזים בישראל: ברית עם המדינה

בישראל חיים כ־150 אלף דרוזים, בעיקר בשלושה אזורים: הגליל, הכרמל ורמת הגולן. כבר עם קום המדינה נרקמה ברית מיוחדת בין הדרוזים לציונות, בעיקר הודות ליוזמתם של מנהיגי העדה, ובראשם השייח’ אמין טריף (1909–1993), דמות איחוד וסמל לאומי עבור רבים.

הברית כללה הסכמה על גיוס לשירות חובה בצה”ל – בניגוד לשאר הערבים בישראל – ושילוב העדה במערכות הביטחון. דורות של לוחמים דרוזים הפכו לגאוות צה”ל, ובה בעת – לסמל לאמון עמוק בין העדה למדינה.

אבל הברית הזו לא הייתה פשוטה, והיא ספוגה גם בכאב: הדרוזים חשים לא פעם שמעמדם נחות, שהמדינה מצפה מהם לנאמנות מלאה אך לא מעניקה שוויון אזרחי מלא – במיוחד בהקצאת קרקעות, חינוך ופיתוח יישובים.

שלוש קהילות – שלוש זהויות

1. דרוזי הגליל (בעיקר בגליל העליון והתחתון – בית ג’אן, ירכא, מג’ד אל־כרום, חורפיש ועוד)

אלה הקהילות הוותיקות ביותר, המזוהות ביותר עם מדינת ישראל והצבא. רבות מהמשפחות שולחות את ילדיהן לשירות קרבי, והמנהיגות הדרוזית הפוליטית בישראל צמחה מכאן. זוהי קהילה שנטועה בזהות ישראלית־דרוזית משולבת, אך גם בעלת תחושת קיפוח גוברת בשנים האחרונות.

2. דרוזי הכרמל (דליית אל־כרמל, עוספיה)

קרובים מאוד פיזית לעיר חיפה וקרובים מאוד לחברה הישראלית יהודית, הדרוזים של הכרמל עברו תהליכי עיור מהירים, ומעורבים מאוד בחברה הישראלית. אך דווקא בגלל הקרבה לעיר הגדולה, הזהות המסורתית לעיתים נשחקת, והאתגרים קשורים בשימור תרבות, קרקעות, ותחושת שייכות, אך יחד עם זאת נחשבים לחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של חיפה ושל ישראל בכלל – עם אנשים בכירים מאוד בצבא, בפוליטיקה ובכלל

3. דרוזי רמת הגולן (מג’דל שמס, עין קיניא, בוקעתא, מסעדה)

זהו הסיפור החריג והמכונן: תושבי ארבע הכפרים הדרוזיים בגולן לא קיבלו אזרחות ישראלית לאחר סיפוח הרמה ב־1981. הם שמרו על זהות סורית, נאמנות סמלית לדמשק, והזדהות עם אחיהם בסוריה. אך בשנים האחרונות – במיוחד בעקבות מלחמת האזרחים – התרחשו סדקים בזהות זו. צעירים לומדים בישראל, עובדים בישראל, ונעים על הציר הזהותי בזהירות. לא תראו שם הרבה דגלי ישראל ורובם המוחלט אינו משרת בצה"ל – לדרוזים תושבי הגולן בני משפחה רבים במרחב א-סווידה

ברית או סדק?

חוק הלאום (2018) יצר משבר עמוק בעדה. רבים מהדרוזים – במיוחד יוצאי צה”ל – חשו בגידה, כשהחוק מחק את מעמדם המיוחד והשווה אותם לכלל המיעוטים הלא־יהודים, מבלי להכיר בשותפות המיוחדת.

זה הוביל לגל מחאות דרוזי חסר תקדים, ולתחושת התפכחות בקרב הדור הצעיר. שאלות זהות, צדק, שוויון, ועתיד משותף – חזרו לקדמת הבמה.

ולבסוף – מהי זהות דרוזית ישראלית?

היא תמהיל נדיר של מסורת עמוקה, שירות בצבא, נאמנות לארץ, ביקורת כלפי המדינה, וקהילתיות חזקה.

היא לא “יהודית־ישראלית”, אך גם לא “ערבית־לאומית”.
היא משמרת שורשים סוריים וגלגולים לבנוניים, אך מכירה בירושלים ובחוקי המדינה.

היא נעה בין נאמנות עמוקה לכאב מודחק – ובין גאווה לשבר.

אם תביט בעיניו של צעיר דרוזי בגליל או בגולן, תמצא שם המון: שורש עתיק, שירות קרבי, חמלה, זהירות פוליטית, ובעיקר – תחושת שליחות כלפי עמו, שלא תמיד מרגישה מובן מאליו לו עצמו.

הדרוזים במרחב: בין שלוש מדינות לשלוש זהויות

העדה הדרוזית מתפרשת על פני סוריה, לבנון וישראל, אך נושאת שלוש זהויות לאומיות שונות ולעיתים סותרות. בלבנון, הדרוזים שומרים על כוח פוליטי משמעותי בזירה העדתית, בעיקר דרך שושלת ג’ונבלט. בישראל הם אזרחים נאמנים, מגויסים לצה”ל ומעורבים במערכות המדינה. ואילו בדרום סוריה – ובעיקר במחוז א-סווידא – הדרוזים חיו במשך עשורים כקהילה נאמנה אך עצמאית למחצה תחת שלטון אסד, עד להתפרקות המדינה. מלחמת האזרחים ואחריה הדחת אסד בסוף 2024, שיבשו את כללי המשחק: כעת, לראשונה זה עשורים, הדרוזים בסוריה בונים לעצמם תודעה אזורית חדשה – עם קשרים גוברים לדרוזים בלבנון ולישראל, תוך ניסיון להישאר מחוץ לציר האיראני־שיעי וכמובן תופסים מרחק מהשלטון הג'יהדיסטי החדש בדמש, שרואה בהם כופרים. המטרה בסוריה היא לשמר עצמאות צבאית, רוחנית ופוליטית.

אחרי אסד: קרבות הדמים בדרום סוריה

מאז נפילת שלטון אסד והקמת הממשלה החדשה בראשות אחמד א־שארע, הפכה א-סווידא לזירת עימות אלים בין שלושה כוחות: הממשל המרכזי החדש המבקש להשליט מחדש ריבונות; מיליציות דרוזיות מקומיות שהקימו מנגנוני הגנה עצמאיים; וכנופיות סוניות־בדואיות שפעלו כאנרכיות חמושות. ב־15 ביולי 2025, עם שליחת כוחות שריון של המשטר לעיר, פרצה התנגשות קשה שבה נהרגו עשרות דרוזים – לוחמים ואזרחים כאחד – וחלקם אף הוצאו להורג בשטח. ישראל, שצופה בדאגה בהתפתחויות, תקפה מספר טנקים ונקודות שליטה של המשטר בסמוך לגבול, במה שתואר כהתערבות מוגבלת אך תקיפה. שייח’ חכמה אל־היג’רי, הסמכות הרוחנית העליונה, קרא להמשך ההתנגדות בשם כבוד הקהילה, והפסקת האש שהוכרזה – קרסה תוך שעות. הדרוזים בדרום סוריה אינם עוד קהילה נייטרלית – אלא נלחמים על קיומם, תוך קריאה לעולם, ובעיקר לישראל, לא להפנות את הגב.

שייח’ מואפק טריף הוא המנהיג הדרוזי הבכיר ביותר בישראל – ולא רק בה. דמותו חורגת בהרבה ממעמדו הפורמלי: הוא נחשב לסמכות הרוחנית העליונה של העדה הדרוזית בארץ, אך גם כמי שמחזיק בהשפעה עמוקה בקרב דרוזים בלבנון, בסוריה ובתפוצות. בקולו שומעים לא רק את משקל המסורת, אלא גם את האחריות ההיסטורית של מי שמוביל קהילה עתיקה בעידן של סדקים וקריסות. עבור רבים, הוא הפך בעשור האחרון לגורם היציב והמאחד ביותר במרחב הדרוזי כולו – חיץ בין קנאות לפילוג, קול של שיקול דעת ברגעים שבהם הזהות מאוימת והבריתות עומדות למבחן.

המצב בדרום סוריה הגיע לנקודת רתיחה: הדרוזים בא־סווידא השלימו הלילה את כיתור שאריות הכוחות הג’יהאדיסטיים שנותרו בעיר, והשתלטו על הרוב המכריע של השכונות. לוחמי בני מערוף הכריזו על שליטה אזרחית וביטחונית מלאה, בעוד המיליציות הקיצוניות קרסו תחת המצור, ללא תחמושת, לוגיסטיקה או תקווה. במקביל, חיל האוויר הישראלי תקף את שער קריית המטכ”ל הסורית בדמשק – מסר ברור לבירה הסורית ולנשיא אחמד א־שארע כי הברית הדרוזית־ישראלית עומדת בעינה גם בזירה הסורית. בצפון, כמה עשרות דרוזים מהגולן חצו את הגבול לסוריה במטרה להצטרף להגנה על אחיהם – חצייה היסטורית שמסמלת קו שבר תודעתי: הגבולות האזרחיים נפרמים כשדם דרוזי נשפך. ולראשונה מאז עלה לשלטון, נדמה כי כיסאו של א־שארע מתנדנד באמת – לא בגלל דאעש, לא בגלל איראן – אלא בגלל העם שהוא ביקש לשמור מחוץ למשחק: הדרוזים.

בימים קשים אלה, כרמליסט מחבק בלב שלם את אחינו ואחיותינו הדרוזים של הכרמל. רבים מהם שותפים ליסודות המרקם החיפאי – למדו איתנו על אותם ספסלים, גדלו ברחובות השכנים, ושירתו כתף אל כתף במדים. הקשרים עמוקים ואמיתיים, ונרקמו לא דרך אידיאולוגיה – אלא דרך חיים משותפים, משפחות, חברות ואובדן. כעת, כשבני עמם מעבר לגבול נאבקים על קיומם – הלב החיפאי יוצא אליהם. זו איננה רק סולידריות – זו קרבת דם, שכנות וגורל משותף.