העורק השקוף: האיש שהציל יהודים מאיראן ונעלם בלי קבר

זה התחיל בקור. לא של חורף. לא של שלג. אלא של המתנה. קור שאין לו סיבה ואין לו תאריך תפוגה. הרחובות בטהראן התכווצו מבפנים. ריחות של סומאק, כמון ושום חרוך עדיין ריחפו מעל הדוכנים הסגורים בשוק של קאג’ סראי, אבל כל ריח היה מין געגוע, לא תבלין. אימהות סגרו חלונות שלא היו פתוחים, כאילו עצם האוויר נעשה מסוכן. ילדים לא ירדו לבית הספר. גברים לא פתחו את דלתות הברזל. והרחוב — לא הלך לשום מקום. הוא נשאר מונח, כמו הבל פה של עיר עתיקה שלא יודעת אם לדבר או להישאר דוממת.

המהפכה לא הגיעה בבת אחת. קודם נעלמו המבטים. אחר כך נעלמו הספרים. חיילים החלו לעמוד ליד חנויות יהודיות. שוטרים הפסיקו לברך. האווירה נמשכה כמו תפילה בלי סיום. ובחנות ספרים יהודית קטנה ברחוב נמיר, עמד איש זקן, קנה את כל ספרי הנביאים. כשמרדכי, בעל החנות, שאל אותו אם מדובר בתרומה לבית כנסת, ענה הזקן בקול רך, כמו נכתב בידי מגילה שלא יצאה לאור: “עוד רגע לא יישאר בית. אז נשמור את הספרים אצל האנשים.” שלושה ימים לאחר מכן, החנות נסגרה. מרדכי לא נראה עוד. קירות השכונה התמלאו כתובות. השם “ישראל” הפך לחשמל סטטי. אפילו לאקליפטוסים כבר לא קראו בשם.

אבל בתוך כל הסגר ההוא, בתפר שבין שוק נמיר לבין סמטאות שאינן מצוינות בשום מדריך תיירים, המשיכו לעבור לחישות. בביתו של שוחט משיראז, הדליקו נרות שבת באמצע השבוע, כדי שלא ייראה כי הפנים מאירות בזמן הלא־נכון. מגילות נקשרו בתוך סירי בישול, דינרים נטמנו בתחתיות של תפילין, תפרים של בגדים הפכו למקומות מחבוא. בריחה לא הייתה תוכנית. היא הייתה קיום.

ובביירות, במרחק של גבול אחד ושני מבטים, ישב שלמה ג׳מוס בחדר צר מעל חנות לבד ישן, והקשיב לרדיו חורק עם אנטנה שבורה. כששמע את הדיווח על שובו של חומייני, לא אמר מילה. הוא רק שפך מים רותחים על נענע מיובשת, סגר את הרדיו, פתח מחברת קטנה, וכתב בשלוש שפות מעורבבות: “הם בדרך הנה”. ואז מחק. ואז כתב שוב. לא היה שליח ציבור. לא היה איש מוסד. לא נשלח. הוא פשוט עמד בשער.

הוא נולד בחלב, לבנים שהצטננו בכל לילה ולמילים שנכתבו בדם ולא בדיו. אמו רקמה שמות. אביו רשם תעודות מזויפות למי שצריך. שלמה ידע מגיל שמונה להבדיל בין אל”ף של תפילה לבין אל”ף של מסמך מזויף. הוא לא למד בישיבה. לא שירת בצבא. אבל הכיר את הדרך בה עובר פחד מאדם לאדם, בלי להיאמר. בביירות שכר דירת גג, פתח חנות לבד יקר, ובלילות הלך בין סמטאות השוק, לא כדי למכור — אלא כדי להקשיב. לצעדים. לקצב. לרגע שבו מבט מתחלף בתנועה.

כשמינה את עצמו, בלחישת אחרים, לראש הקהילה היהודית בביירות, כבר ידע: זה לא תפקיד, זו שאלה. השכונה הלכה ונפרמה. היהודים שעוד נותרו בה חיו בתוך פסקי זמן. אבל ביתו של שלמה נותר פתוח. בכל ערב שבת, מפה לבנה, תה חם, ספר זוהר פתוח לא כדי לקרוא — אלא כדי לסמן. שהנה, בין אות לאות, יכולים לעבור חיים.

ואז הגיעה הילדה. בלי שם. בלי מבוגר מלווה. רק עם תיק בד סגלגל, שבתוכו סיר מתכת, ובתוכו קופסת עץ קטנה. היא לא בכתה. רק ישבה על הספה, הביטה קדימה בלי לראות. שלמה הושיט לה כוס תה, הניח לידה עוגייה חצי־שבורה, ושב לשבת. כעבור שעה נרדמה. והוא, כדרכו, פתח את הסיר. קופסת העץ הסתירה מגילת אסתר אחת, ועל גב הכריכה כתוב בכתב יד נשי: “הפחד איננו גבול”. הוא לא בכה. הוא לא התפלל. הוא רק סגר את הקופסה — וידע שצריך לסמן נתיב.

למחרת התקשר לחאלד הדרוזי בצידון. “הים נקי?”, שאל. “רק גלים,” ענה חאלד. הילדה נמסרה בשקט, דרך מטבח של מסעדת דגים סגורה. קיבלה תעודה מזויפת של ילדת מאמינים נוצרים, וחצתה בסירה לחוף אחר. כשהגיעה לתל אביב, לא היה לה שם, לא גיל, לא מסמכים. אבל לילה אחד, כשתשאל אותה הבת שלה איך זה שלא מופיעה לה תעודת עלייה, היא תגיד: “כי עברתי דרך אדם, לא דרך מדינה.”

ואז הגיעו האחים. בן ארבע־עשרה, בן שמונה. עיניים כהות. קולות שקטים. בתרמילם מגילת קהלת רקומה ביד. מתחת לתחתית — שמונה דינרים. כל רכושם. הגיעו מכורדיסטן. דרך מעקפים. דרך שטחים שאין להם שם. שלמה לא שאל שאלות. הוא רק הראה להם היכן יושבים. שלושה ימים שתקו. ביום הרביעי, הקטן דיבר מתוך שינה: “רוח לא יודעת איפה נולדה.” שלמה הדליק נר. בלילה שלאחר מכן, הועברו. האחד חי היום בירושלים. השני — לא אותר מעולם. אבל זה שנותר, מדליק בכל יום כיפור נר בטיילת תל אביב, מסתכל על הים, ולוחש בלבו: “בשבילך.”

היו עוד. אישה צעירה עם עובר מת. איש זקן שהביא את גופת בנו מקופלת בטלית, בתוך קופסת נעליים. ילדים עם מזוזות בקצות השרוול. נזירות מזויפות. נהג מונית אחד שסחב בתא המטען ספרי תורה עטופים בבגדים משומשים. כולם עברו דרך שלמה. לא כאיש. אלא כמעבר. לא ביקשו ממנו כלום. רק עברו. כמו מים שזורמים בערוץ שאיננו בולט — אבל בלעדיו, כל נחל מתייבש.

שלמה לא ניהל רישום. לא סימן שמות. אבל ידע לזכור פנים. בכל ליל שבת הותיר מקום פנוי לשניים. הגיש תה לכוסות שלא היו בשימוש. לחש שקט שאיננו ברכה: “למען מה שלא תועד.” לפעמים אמר לחברו הטוב: “הם עברו, אבל אני נשארתי כדי שלא תיעלם הדרך.”

ואז, ב־1984, נעלם. הבית נשרף. לא נותר דבר. הקירות רוססו בכתובת אדומה: “היהודי של הציונים”. רעייתו מרי נמלטה אחרי שנים. ילדיו בישראל. שמותיהם שונו. סיפורים נפסקו. אבל עד היום, בצפון הארץ, בשולחן של כל נכדה או בן אח, כשהולך חשמל בלילה, אומרים: “זה שלמה.” לא נאמר עליו קדיש. לא נקבע מועד פטירה. לא הונחה אבן. הוא פשוט — איננו. ובכל זאת — נוכח יותר מרבים.

כי שלמה ג’מוס לא היה שליח ציבור. הוא היה הציבור שהלך בלי דגל. הוא לא נשא נשק. הוא נשא ידיים פנויות — כדי שתוכל לעבור בהן ילדה, או מגילה, או נר. לא חתם מסמכים. רק פתח שער. ולא ביקש דבר. לא תעודה. לא כבוד. רק שקט. שלא ייעלמו.

אבל היום, כששערי המזרח נפתחים מחדש, כשהמשטרים הישנים מתמוססים, כשחזבאללה נדחק לפינה, כשאיראן עסוקה בהישרדות עצמה,שמר גולני להוט לעשות מחוות, שלבנון תחת שליטה אמריקאית והבריתות השבורות נמתחות מחדש — אולי יש רגע. אולי רק רגע, אבל כזה שנפתח אחרי ארבעים שנה. להחזיר. לא את השליטה. לא את הגבולות. אלא את האדם.

כי עם ישראל נלחם על גופותיו. מחזיר חללים. מביא נעדרים. חורש קברים כדי לדעת אם עוד מישהו שם. ומה עם האיש הזה — שהיה קבר מהלך? שדרכו עברו חיים שלמים. שלא ביקש מדליה. שלא ציפה. רק הלך בלילה, עם ילד על הגב, ומגילה ביד.

הגיעה העת לומר: הוא שלנו. הוא לא יישאר רחוק. אנחנו נחזיר אותו. לא כדי לסמן כיבוש. אלא כדי להחזיר תודה. להניח אבן. לכתוב שם. לסגור את הגשר שנבנה מעל תהום.

ושם, בהר. אולי בירושלים. אולי בגליל. אולי סתם מול הים. תהיה אבן אחת — עם ארבע מילים:

העורק השקוף. חזר הביתה.

שלמה ג׳מוס היה אדם אמיתי, אך חלק ממעשיו נותרו חבויים לעד. סיפור זה שואב מהתרחשויות מתועדות, מדמויות דומות ומאירועים שאירעו באמת – אך אינו טוען לחשיפת כל פרט עובדתי. מטרת הכתבה היא לשפוך אור על עוול היסטורי, על תחילתה של מהפכה שגירשה קהילות עתיקות, ועל מקומם של גיבורים נעלמים במעבר יהדות פרס לישראל – בהם אולי גם שלמה. זהו סיפור זיכרון, תקווה, וקריאה לצדק.