בלבן ובירוק: איך נשמרת התורה בין קוטג’ לים התיכון

הדובדבנים כבר נרמסו בקצה הקערה, מתערבבים בריבת התות שעלתה על גדות הצלחת. גבינת הריקוטה, שהייתה פעם פסגה לבנה בין עלי בזיליקום, שוקעת עכשיו בשקט לתוך צלחות סורגים של ביסקוויט. אחד הנרות נטה הצידה, נוזל בשפך דונג שהתקרש על מפית תחרה. והשולחן – שבתחילת הערב היה מתוח כלוח הברית – התרכך. נפתח. נשבר למחוזות שבהם לא כתוב דבר.

רותם כבר על הספה, נרדמת עם שרוול מוכתם בקוטג’. תומר נעמד ליד החלון, מסביר למישהו בטלפון על פרויקט שהוקפא ברפאל. שני מפנה לאט את הכלים, נעה בין המטבח לסלון, בודקת אם נותרו עוד פיסות פילו במגבת הלחה. ואז דניאל מתיישב ליד סבא אלי. והעולם עוצר.

“סבא,” הוא שואל בקול של פעם ראשונה, “איך נראה שבועות בביירות?”

השתיקה שבאה אחר כך לא הייתה ריקה. היא הייתה שטיח גלילי עתיק שנפרש מתחת לשולחן. זהבה מחייכת בשקט, ככה היא תמיד יודעת מתי לא להפריע. ואלי – שלרוב מדבר בקצרה – שותק עוד רגע אחד. ואז נושם.

“בשוק של ואדי אבו ג’מיל,” הוא מתחיל, “לא היה צריך לקרוא לזה שבועות. פשוט היית מריח. תבלין טחינה. דבש חרובים. עוגיות עם גרגרי אניס. אצל משפחת קנוביץ היו עושים חלב שקדים על האש. ואצל האחים דברה – היו אופים פיתות דקות עם עשבים, כאילו זו מצה שנולדה מחדש.”

העיניים של דניאל נפתחות קצת יותר. כף ידו נוגעת בשולחן – מחפש קשר. “ואתם… הייתם עושים תיקון?”
“בוודאי,” סבא אלי צוחק. “אבל אצלנו – לא עד חמש בבוקר כמו האשכנזים שלכם. היינו מתחילים מוקדם, גומרים באחת, והולכים ברגל לשפת הים. שם היינו שרים את ‘אקדמות’ מול הגלים.”

שני מפסיקה לרגע לשטוף, מצטרפת לשולחן. “סבתא שלי סיפרה לי משהו אחר,” היא אומרת, “שהן – הנשים – היו נשארות במטבח בליל שבועות. לא ללימוד, אלא להכין. בצק דק לעוגת גבינה, חיתוכי תפוחים עם קינמון, ואיך היא קראה לזה… קרפלך חלביים.”

זהבה מצחקקת. “נו ברור, אצל הפולניות לא היו מתוקים. רק רמזים.”

שני מניחה מגש תה קטן, גזרים סוכרים וזעתר לימוני. “אבל היו גם סיפורים, סבא, נכון?”
“על מה?”
“על בתי כנסת… על איך הקהילה הייתה לבושה בלבן?”
“בלבן, בוודאי. אבל גם בירוק. אצל יהודי חלב, למשל, היו תולים ענפי הדס בכל בית כנסת. כי שבועות – לא רק מתן תורה – זה גם גן. זה חיים.”

דניאל מהנהן. “ובפולין? אמא, מה סבתא שלך סיפרה?”
שני לוקחת שלוק תה, מהרהרת. “היא תמיד הייתה מספרת על הגליציאנים. איך בליל שבועות, הגברים היו הולכים לבית הכנסת, והנשים נשארות – אבל לא ישנות. הן היו תופרות, שומרות על הבית מ’שדים קטנים’, מדברות על בנים לחתן… הייתה תחושת סוד. כאילו כל הלילה הזה – סוד.”

“אז מה יותר נכון?” דניאל שואל פתאום. “המזרח – או המערב?”

החדר שוב שותק. לא מבוכה, אלא דממה של גילוי. אלי מיישיר מבט אל נכדו. “התורה – היא לא מפה. היא לא שייכת לצפון או לדרום. היא ניתנה בקול. ונשמרת בשתיקה. ובין לבין – כל אחד עובר דרכה לפי מה שהוא.”

“אבל למה יש כל כך הרבה הבדלים?”
“כי כל אחד לומד לפי המקום שבו הוא נוגע. הסבתא של אמא שלך – נגעה בקור. אנחנו – באור.”

דניאל מהרהר. ואז אומר: “אז אולי אני צריך ללמוד גם מזה וגם מזה. להרגיש.”

שני מסתכלת עליו כאילו לא הכירה את בנה עד לרגע הזה. “יש משהו בזה… אולי אתה תדע לחבר.”

“כמו מגילת רות,” זהבה מוסיפה, לפתע. “היא לא שייכת. ואז כן. ואז היא הלב.”

דניאל מתרווח לאחור. מחפש את הקו הדק שבין זיכרון לשייכות. בין קרירות הסבתא מן הגולה, לחום הידיים של סבא שמדבר צרפתית ועברית במבטא חיוור.
על השולחן – ענף נענע מתעקל, כמו סימן שאלה.

ובחוץ – הרוח של יוני, עם ריח של יסמין ועץ חרוב.
בתוך כל זה, שוכנת הבחירה. לא רק מה ללמוד בליל שבועות, אלא את מי לשמוע.

המשפחה קמה לאט. רותם מתעוררת. המגבת נופלת. תומר מכסה את הטלפון. דניאל ניגש אל סבא – מחבק.
בלי מילה.

אולי, כך ניתנה גם התורה.

וכשנגמרה הארוחה, ונרות המרפסת כבר כבו מעצמם,
דניאל נשאר לשבת רגע ליד סבתא, מביט מטה על המדרונות של נווה שאנן,
ומעבר להם – על חיפה כולה.
עיר שמכילה כמו מגילת רות – את הזר, את האלמנה, את הילדה שמחפשת תשובה, ואת הסבא שרוצה להעביר משהו לפני שייגמר הזמן.

בחג השבועות הזה, כשאומרים “נעשה ונשמע”,
הוא לא שומע רק את התורה –
הוא שומע את כל הקולות שלא נשמעים – של אמהות מחכות, של חיילים בגבול הצפון, של חטופים שאין להם קול בכלל.
והוא מבקש בלב פשוט –
שנחזור להיות עם אחד, עם לב שלם,
עם שמבין שלא כולם באים מאותו מקום –
אבל כולנו יכולים לשבת סביב אותו שולחן.

ושבועות, בעיניו,
הוא לא חג של שיבולים – אלא של הסכמה.
להקשיב. להכיל. לחזור.
ולבקש, בשקט:
שנשוב כולנו –
החטופים, הלוחמים, והלב של העם הזה –
בחזרה הביתה.