עוד רגע של מדבר: יורי, הכרמלית, ושולחן אחד שמחזיק עולם

כתבת שבת – פרשת במדבר
“יורי, ולפני שהדלת נטרקת – עוד רגע של מדבר”

—

הקרון של הכרמלית עוצרת בתחנה של גולומב. שקט שם תמיד רגע לפני שהדלת נפתחת.
רק צפצוף קל, נשימה של מתכת, ואז – שוב עיר.
אבל ליורי, השומר בתחנה, זו לא רק עיר.
זה מעבר בין עולמות.

יורי בן 65. גבעול גאה של רוסיה הישנה – דוקטור לפיזיקה טכנו־תרמית של טילים, מהפקולטה המובחרת בסנקט־פטרבורג.
פעם היה אחראי על מערכות הנעה רקטיות.
היום – על דלתות הזזה ועל בני אדם שמתמהמהים.

הוא יושב על כיסא מתכת אפור, ליד מסך קטן עם שלושה כפתורים, ומביט באנשים – בעיניים שלא שופטות, רק סופגות.
יורי רואה אותם נכנסים לכרמלית כמו שנכנסים לזיכרון – מהר מדי.

הוא גר בהדר עליון עם אשתו לארה.
השבוע חגגו שלושים שנה לעלייה. בלי הרבה רעש. קצת וודקה, סלט סלק, ושתיקה עדינה עם ריח של דגים מעושנים.
הוא עבד אז במשמרת ערב, אז הם דחו את החגיגה לשבת.

אבל היום – שישי. ויורי לא יכול לאחר.
רגינה – הבת שלהם, דוקטור לפיזיקה גרעינית – מגיעה עם החבר החדש שלה.
יוני. חצי רוסי, חצי מרוקאי.
“פיזיקאי של אהבה,” קוראת לו לארה בצחוק, אבל בעיניים שלה יש הרבה תקווה.

השעון מראה 13:24.
הקרון עוצר שוב.
נערה עם טלפון נכנסת מבלי להרים עיניים.
גבר מבוגר עם שקית מהשוק.
חרדי עם ילד ששותק כבר שלוש תחנות.

יורי בוחן אותם כמו נוסחאות.
לא תמיד ברור מה מחבר בין גופים – תנועה, חום, או געגוע.
אבל משהו כן.
הרי גם המדבר מחבר.

בפרשת במדבר מונים את בני ישראל – לא רק במספר, אלא בזהות.
כל אחד בשבטו, כל אחד במקומו.
יורי חשב על זה כשהביט הבוקר במראה – הפנים שלו כבר ישראליות, אבל העיניים שלו זוכרות שלג.

הוא לא נכנס ישר ללב הארץ.
לקח לו ארבעים שנה של עבודה, שפה, סולחה פנימית.
והבת שלו?
כבר נולדה כאן, גדלה בחוג מדעים בטכניון, דיברה עברית מהר יותר ממנו.
והיום – היא באה עם אהבה חדשה.
האם המדבר נגמר?

14:05 – סוף המשמרת.
יורי מסיר את תג השם, קם מהכיסא, מיישר את גבו. לאט, באצילות של מי ששרד קווים ישרים של משמעת רוסית ושל רכבות שסטו ממסילות החיים.
הוא יוצא מהתחנה, חולף על פני הקרוסלה המסתובבת בעצלתיים, ונושם פנימה את האור החיפאי הדועך, בצבעים שקרובים יותר לנפש מאשר לשעון.

הוא צועד ברגל דרך רחוב גולומב, צעדים איטיים אך סדורים – כמו נוסחה ידועה היטב.
מולו חולפים זוגות צעירים עם שקיות ניילון, ילד רץ יחף עם בייגלה, ריח של סבון מרחוב הצדדים.
כשהוא עובר ליד שערי בית החולים בני ציון, הוא מחייך לשומר – ערבי חיפאי עם שפם מרשים וכובע סרוג, שמניף לו יד חצי רשמית, חצי חברית.
“שבת שלום, יורי,” הוא אומר לו.
ויורי מהנהן, לא ממהר.
הרי השבת עוד לא התחילה, והדרך – מלאה חיים.

הוא פונה ימינה, חוצה את רחוב מסדה, ויורד ברגל עד שוק תלפיות.
שם, ליד דוכן הדגים, הוא מתעכב.
הים נוכח כאן, גם אם מרחוק. הדגים מונחים על קרח, עם עיניים פקוחות ושתיקה של מים עמוקים.

הוא בוחר שני דגים ללארה. מוסיף זיתים סוריים, פטרוזיליה רטובה.
רוח קלה נושאת אליו ריח של כוסברה, לימון כבוש, וקולות בשפה שהוא לא מבין – והוא מחייך.
זה שוק אחר, עיר אחרת, אבל משהו בו פותח לו דלת פנימית.

לפתע, בין ערמות הבצל והסלרי, עולה בו זיכרון פתאומי:
שוק קירוב בסנט פטרסבורג, שנות השבעים.
אמא שלו עומדת בתור לדג הרינג, אבא מדבר עם מוכר העגבניות על תיאוריות תרמודינמיקה.
הקור חתך את האצבעות, אבל בתוך השוק היה חם – לא מהטמפרטורה, אלא מהביחד.
“כל עם הוא קודם כל שוק,” אמר פעם המרצה שלו לפיזיקה גרעינית. “תנועה חופשית של יחידים עם מטרה משותפת.”
ויורי שואל את עצמו – האם גם אנחנו, כאן בחיפה, נעשינו לעם כזה?

הוא מביט סביבו – בשוק הזה, שהוא תערובת של דם מרוקאי, רוסי, ערבי, אתיופי, תימני, אשכנזי וארמני –
ושואל בלי קול: אולי זה המדבר שלנו?
המקום הזה – הלא ברור, הרווי ברעש ובלחות, בקודש ובקצת בלאגן – אולי הוא הדרך שבה בוראים שייכות.

ויורי חושב:
אולי לא צריך להבין הכול.
אולי כמו המדבר – גם אנחנו צריכים קודם ללכת, ואז להבין למה.
ורק אז, כשאנחנו כבר כמעט בבית,
להתבונן אחורה ולראות שכל פסיעה הייתה בדיוק במקומה.

הוא שותל את מחשבותיו בשקית הבד שלו, מניח עליהן את הפטרוזיליה, ומתחיל לטפס חזרה –
אל לארה,
אל רגינה,
אל יוני,
ואל השולחן שמחכה.

ובינתיים, במטבח של לארה…
היא כבר קילפה את תפוחי האדמה, אבל יורי נכנס עם השקית ועם חיוך קטן כמו סוד.
“יש לי רעיון,” הוא אומר.
“נעשה שבת רוסית־מרוקאית.”

🐟 דג פתיחה:

“גפילטע חריף עם לימון כבוש ופטרוזיליה”
כמו חיבור בין מזרח למערב, בין עבר מדעי לעתיד רומנטי

רכיבים:
• ½ ק”ג פילה מושט טחון
• ביצה, בצל קצוץ, כפית סוכר
• כף חריף מרוקאי, מעט כמון
• פרוסות לימון כבוש
• חופן פטרוזיליה קצוצה

הכנה:
1. מערבבים את הדג עם שאר החומרים, יוצרים קציצות.
2. מבשלים במים עם גזר, בצל, מלח, פלפל – שעה על אש קטנה.
3. מגישים קר עם פרוסת לימון מעל – כמו שלום בין סבתות.

—

🐂 עיקרית:

“פלוב חיפאי עם חזה עוף, גזר וזעפרן”
כי גם שומר הכרמלית חולם על חגיגה רכה

רכיבים:
• 2 כוסות אורז בסמטי
• ½ ק”ג חזה עוף חתוך לקוביות
• 2 גזרים מגוררים
• בצל, שום, כורכום, קינמון, זעפרן
• מלח, פלפל, שמן

הכנה:
1. מטגנים בצל, מוסיפים עוף, גזר, תבלינים.
2. מוסיפים את האורז, מים רותחים עד כיסוי.
3. מבשלים עד שהמים נעלמים. מכסים, ממתינים.

הטעם: כמו זיכרון שלא מתפוגג.

—

🍰 קינוח:

“עוגת מדבר עם אגוזים ודבש”
רכה מבפנים, עם קראנצ’ של געגוע

רכיבים:
• 2 ביצים
• ½ כוס סוכר
• ½ כוס שמן
• כוס קמח
• ½ כוס אגוזים קצוצים
• 2 כפות דבש
• קינמון, וניל, קמצוץ מלח

הכנה:
1. מערבבים הכול, יוצקים לתבנית.
2. אופים 25 דק’ ב־175 מעלות.
3. כשהיא יוצאת – מזלפים עוד טיפה דבש מלמעלה.

ההגשה: עם תה שחור וסיפור אחד על רכבת תת־קרקעית בעמק הכרמל.

בערב, כשהם ישבו סביב השולחן, רגינה הציגה את יוני.
היא לא אמרה הרבה – רק חייכה אליו את אותו חיוך קטן שהייתה עושה כשהצליחה לפתור תרגיל במתמטיקה כבר בגיל חמש.
ויוני?
הוא לחץ את ידו של יורי בהיסוס – חצי רוסי, חצי מרוקאי, עם עיניים שמחפשות מקום להיות בו.

יורי שתק.
לא כי אין לו מה לומר, אלא כי לפעמים – השקט הוא המילים הכי נכונות.
הוא הביט בבת שלו, שגדלה כאן, בארץ הזאת, ברחובות של הדר עליון, במעבדות של הטכניון, בין תפוזים לזיכרון של שלג.
והוא ידע – היא הבית.
לא הוא, לא לארה, לא השוק בסנט פטרסבורג.
היא.

הוא הביט בשולחן – בפלוב המאוחד, בגפילטע עם הטוויסט, ביין שהובא במיוחד מהחנות הרוסית ברחוב החלוץ.
ועל רקע האורות של חיפה שנצצו דרך החלון, הוא הרגיש – פתאום – שלם.
עמוד הענן שבראשו, עם כל השנים, הטילים, הנסיעות, הפקולטות, הפחדים –
עמד בשקט.
ובלב – עמוד אש. לא מכלה, אלא מאיר.

פרשת במדבר לא הייתה עבורו רק סיפור של מספרים, מחנות, ודגלים.
היא הייתה בדיוק הרגע הזה:
עם יוצא לדרך במדבר, בלי לדעת מתי תסתיים.
האם תוך שנה? תוך עשר? אולי ארבעים?
אבל ממשיך ללכת – כי ההליכה עצמה היא התשובה.
והעם הזה, כמו יוני, כמו רגינה, כמו כל האנשים שראה היום בשוק תלפיות – הוא עם אחד.
לא מושלם, לא ברור תמיד – אבל הולך.
יחד.

הוא חשב על כל החטופים שעדיין לא שבו.
חשב על הילדים בעזה, על האימהות בצפון, על הזקנים באוהלים.
והוא לא ידע מה לומר, אבל בתוך הלב שלו נאמרה תפילה.
שתהיה השבת הזאת כמו המן – מחייה גם בלי להבין איך.
שיגיעו כולם הביתה.
ושיהיה שולחן – לכל אחד.

יורי, בן העלייה, שומר הכרמלית, דוקטור לפיזיקה של טילים, אבא של רגינה –
הביט על יוני, על החלה, על היין, על לארה,
והבין פתאום כמה הוא אוהב את חיפה.

העיר הזאת, שבין הר לים,
שקולטת מהגרים, בולעת צעקות, שותקת יפה.
העיר של שווקים ואוטובוסים וילדים שמדברים שלוש שפות במשפט אחד.
עיר שלא צריכה להסביר – רק להיות.

ושם, ליד שולחן אחד פשוט בדר עליון,
הבין יורי שהמסע שלו לא היה שגיאה.
גם אם עבר דרך סיביר, דרך הכרמלית, דרך שתיקות.
הוא הוביל הביתה.

שבת שלום – ושתזכו גם אתם לשולחן שמאחד ולא מפריד.
אולי תבשלו את הפלוב הזה השבוע – לא בשביל הטעם, אלא בשביל התחושה:
שגם מדבר יכול להפוך לארץ, כשיושבים סביבו יחד.
וגם אם עוד אין תשובה לחטופים –
יש שולחן פתוח.
יש לב אוהב.
ויש תקווה.