ראש הנקרה – המקום שבו האבן עדיין נושמת אותך

סיור של כרמליסט אחרי שנה וחצי של סגירה. לא בגלל המצב – בגלל המרחק שצריך בשביל להתגעגע.

הדרך פנימה לא דרשה הסברים.
היא פשוט קרתה.
כמו שלוק מים בדיוק כשאתה מבין שאתה צמא,
כמו דממה שנופלת עליך בגב — לא באוזניים.

ירדתי בשביל הדרומי.
הרכבל היה סגור — וטוב שכך.
במקום להיצמד לחלון ולצלם,
צעדתי.
כל צעד – גרר איתו שכבת אבק מהעבר.
הריח של הגיר, הרוח עם טיפה אחת של זיעה,
ומשהו בזווית העין – זז.

שלט עץ. צבע מתקלף.
ומאחוריו – צוק.
לא מרשים. לא מזמין.
רק עומד.
כמו מישהו שמחכה שתגיד לו שלום.

⸻

הנקרות: רטיבות אחרת של זיכרון

המים לא קרים.
הם פשוט לא נוגעים בך כמו מים רגילים.

יש להם מגע של קול ישן — כזה שנשמר בקלטת.
הם נכנסים פנימה, לתוך הסלע, ואתה נכנס איתם.
לא לתוך אתר.
לתוך מקום.

והקירות לחים.
לא רק כי המים נוגעים בהם,
אלא כי הם בוכים לאט.

יש רגע כזה, בתוך הנקרה השנייה —
שבו האור הירקרק שנשבר מקיר האבן פוגע לך בלחיים,
ואתה מרגיש – כאילו מישהו מחזיק לך את הפנים בשקט.

וילדה קטנה אומרת:
“אמא, זה מריח כמו רטיבות של פעם.”
ואתה לא מבין איך היא יודעת,
אבל היא יודעת.

הצוק שלא מביט – רק מחכה

המרפסת פונה צפונה.
אבל הלב שלך – לא.
הוא מתכווץ. מתרחב. נוגע בקצה.

מבט ללבנון.
לא פוליטיקה.
גיאוגרפיה של געגוע.

גבר יושב עם תרמוס.
לא מדבר.
מתבונן בספל כאילו מחכה למשהו שיתמוסס.

השמש לא שוקעת.
היא פשוט נעצרת.
רגע לפני הים.

כאן עברה רכבת — ואז לא

קו חיפה–ביירות–טריפולי.
מסילה שחיברה בין יבשות.
חצבו אותה חיילים מדרום אפריקה, ניו זילנד, ברזל ואבק ועומס של ציוד מלחמה.

1942 – רכבת עברה.
לא של משפחות.
של פקודות.

1948 – הגשר פוצץ.
המנהרה הצפונית נאטמה.
מאז – אין תנועה.
רק שתיקה עם הד של גל.

וזה לא אתר של רט”ג. זה מועדון. זה בית.

מועדון התיירות ראש הנקרה מחזיק את הלב של המקום הזה.
לא שמורה. לא רישיון.
מקום שבו נותנים לטבע לנשום — ולך לבחור אם תצטרף.

דלפק עץ.
קפה שחור.
ברכת בוקר מחויכת.

לא לחץ.
לא קוּפָּה מצפצפת.
רק מבט.
של עובדת המקום עם שיער אסוף היטב,
שמסמנת לך ביד — תלך, תרגיש, תראה מה ייצא ממך.

ופתאום — קיץ. ומתפרץ:

LIVE SUNSET.

לא מוזיקה.
מגע.
צלילים שלא רוצים שתשמע – רוצים שתיכנס דרכם.

שעת ערב, גיטרה, דק עץ מעט עקום,
כוסות יין לבן עם פס של ליים,
ילדים עם מגבת על הכתפיים.
ואור.
אור מתפצל לסגול, טורקיז, ענבר.
לא צבעים – רגשות בלי מילים.

ובין הנגינה לרחש המלח —
יש ריח של פוקאצ’ה עם עשבי תיבול,
וקרקור של שחפית שמזהירה את החוף מהשקט הזה,
שיותר מדי זמן לא היה.

יש פה גם אטרקציות. אבל זה לא נקרא ככה.

זה לא “רכבי גולף” —
זה לשבת על משהו חשמלי ולנסוע באיטיות ליד הים ולשאול את עצמך מתי שכחת להאט.

זה לא “קיר טיפוס” —
זה לראות ילד בן שש צועק שהוא לא יכול — ואז כן.

זה לא “סיור עששיות” —
זה הליכה בין סלעים רטובים,
כשהעששית שלך מאירה בדיוק את מה שלא רצית לראות – אבל היית צריך.

והמסעדה?
מקום שנראה כמו עמוד מגזין באי יווני.
רצפת עץ.
אורות קטנים תלויים כמו כוכבים.
ותפריט שמבין שהנוף הוא המנה העיקרית.

ואז… אתה לבד. אבל לא לבד.

אתה הולך חזרה.
נכנס לצל של הצוק.
והוא — לא אומר כלום.
אבל אתה מרגיש שהוא נפרד ממך.

ועם הרוח, מגיע גל.
ובגל — כלב ים.

הוא עולה.
מסתכל.
נעלם.

לא קרה כלום.
אבל אתה זוכר את זה.

כרמליסט — כשאתה פוגש מקום שלא שכח אותך

ראש הנקרה לא מספרת לך מי אתה.
היא לא צריכה.
היא פשוט פותחת שביל קטן בין זיכרון לרוח,
ומניחה אותך שם — אם תעז.
ואם תתמהמה — תבכה.

כי האבן כאן עוד רכה.
והים?
הוא פשוט חיכה שתשתוק לרגע.

ועכשיו, זה הרגע.
לא אחר.
לא כשיגיעו שוב האוטובוסים מדרום צרפת.
לא כשיחזרו הסיורים המאורגנים מרומא.
לא כשתראה את המקום הזה באינסטגרם של תייר מברזיל.

עכשיו.

בואו.
חיפאיות וחיפאים,
ממרכז הכרמל ועד נוה שאנן,
מהדר, מהקריות, מבת גלים, מהמושבה.
בואו עם מי שאוהב אתכם — או לבד.
עם תרמוס, עם ילד, עם שאלות פתוחות.

ובואו גם אתם — מכל הארץ.
מהנגב, מהשפלה, מהעמק.
לא בשביל לראות עוד מקום.
אלא בשביל לזכור.
את עצמכם.
את הארץ היפה שלכם.

ראש הנקרה היא לא אתר.
היא תזכורת.
למה זה טוב שיש פה צוק,
עם מים שמלקקים אותו כמו כלב שמתגעגע.
ולמה כדאי להרגיש גאווה — לא של דגל, אלא של קרקע.

זה המקום שמחבר בין מלח ללב.
בין פלמ”ח לרכבת.
בין מבט לים — למבט פנימה.

אז בואו עכשיו.
לפני שהמחירים עולים.
לפני שהשולחנות יתמלאו באנגלית שקטה.
לפני שהמקום יזכיר שוב לכולם כמה הוא יפה —
תנו לו להזכיר את זה רק לכם.