“שבוע הבא בהיסטוריה” – ממשלת ישראל נעה על זמן טעון, והאיראנים מריחים את הפחד

בעומק מאי, כשצמרת הקואליציה עסוקה באירועים יומיים, הציבור עוקב אחרי קלנדר שונה. לא זה של ישיבות הממשלה או דוחות הכלכלה, אלא לוח מקביל: כזה שבו כל יום טומן בתוכו קרב ישן, הכרזה נשכחת, או פקודה שצולמה בארכיון – ושבהם, בכל שנה מחדש, מופיעה אותה הסכנה: ההווה מתבלבל, והעבר צועק חזק יותר.

נתניהו – בן למשפחת היסטוריונים, תלמיד של סמלים, ואיש שמדקלם קרבות כאילו התרחשו אתמול – לא פועל במקרה. כל מיקרופון, כל ביקור ממלכתי, וכל רגע של שתיקה – נבחרים בקפידה לפי מה שנכתב כבר, לפי תאריך, שדה קרב, או משפט אבוד.

וכשהאיראנים בוחנים את ישראל דרך פריזמה פסיכולוגית, הם לא מחפשים רק פגיעוּת בטילים – הם מחפשים תזמון. והם יודעים – השבוע הבא, עם כל התאריכים שבו, הוא בדיוק השבוע שבו ההיסטוריה מפעילה את ישראל. לא בטעות, לא במקריות, אלא כחלק ממארג קוד ישן – שבו כל דגל הוא פקודה.

בעומק מאי 2024, כאשר מדינת ישראל מתנהלת תחת קואליציה שמחזיקה יותר עמדות מאשר זמן, מצטייר השבוע הקרוב לא כשבוע – אלא כרצף טעון של ימי זיכרון סמויים, פקודות נסתרות, והיסטוריה שמסרבת להיעלם. בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן־ציון, הוא איש שמקדש סמלים – והוא לא מסתיר את זה. הוא נאם בימי הר־הבית, הקפיד להצטלם בתאריכים שבהם בן־גוריון הכריז, וניהל קמפיינים סביב תודעת הקרב האחרון.

לכן, בלוח הזמן בין 24 במאי ל־2 ביוני, האיראנים, הסעודים, ואפילו גורמי שמאל חילוני בישראל מרגישים משהו: ממשלה שנעה בתוך קלנדר תודעתי, לא יומי. והימים האלה, בדיוק הם – ימים של כוח, נפילה, תקומה, ומשפט.

24 במאי – ארבע שכבות של קיום

ביום שישי, 24 במאי, מצטלבים ארבעה צירים היסטוריים שמביטים זה בזה כמו מראות:
1. 2000 – נסיגת צה”ל מלבנון. שעת לילה, המסוקים האחרונים יוצאים, חיזבאללה מצהיר “ניצחנו”. לא הייתה אז הספד, לא הייתה אמירה. רק שקט של חילוץ.
2. 1948 – חברי קיבוץ יד מרדכי נסוגים תחת אש. הכוחות המצריים משתלטים על הקיבוץ, סמוך לקו אשדוד־עזה, ונשארים שם כחצי שנה. הקרב הופך לסמל – לא בגלל הניצחון, אלא דווקא בגלל הפצע.
3. 1949 – הכנסת מאשרת את חוק הדגל והסמל. הדגל הכחול־לבן מקבל מעמד משפטי. בדיוק שנה לאחר נסיגת יד מרדכי, מקבלת המדינה את סימניה הלאומיים.
4. 2020 – נתניהו נכנס לבית המשפט המחוזי בירושלים, במשפט תיקי 1000, 2000 ו־4000. סמלי? ודאי. ממש באותו יום שבו המדינה הפקירה גבול, הוא מואשם בהפקת טובות הנאה.

כך נראה יום שבו גבול, חוק, סמל ומנהיג – כולם קורסים, נבנים, ומתרוממים, בזה אחר זה.

26–31 במאי: מדינה נולדת, קרבות מוכרעים, ונר מגיע לחבל

• 26 במאי 1948: דוד בן־גוריון חותם על הקמת צה”ל. לא עוד ארגון חשאי, אלא זרוע של ריבונות. המדינה לובשת מדים.
• 29 במאי 1948: מסתיים מבצע יפתח – הסורים נסוגים מן הגליל המזרחי, לבנון נדחית צפונה. באותו יום נבלם הצבא המצרי בגשר עד הלום – קו הבלימה של הדרום. זהו גם יום פתיחת מבצע בן נון א’ – ניסיון כושל לפרוץ את הדרך לירושלים, בלטרון. הקרב נכשל, אך האתוס נשאר.
• 30 במאי: הכנסת את החוק, הצבא מושבע רשמית. מבצע בן נון ב’ יוצא לדרך ונכשל שוב. לעומתו, מבצע ארז מצליח – צה”ל כובש שטחים נרחבים בעמק יזרעאל הדרומי־מזרחי. שלוש פעימות של הצלחה, קריסה, ושיקום.
• 31 במאי 1948: פקודת יום של בן־גוריון לצה”ל נחתמת: “מעתה אין פלמ”ח ואין אצ”ל – יש רק צה”ל אחד.” בדיוק 14 שנים לאחר מכן – 31.5.1962, 23:58 בלילה – אדולף אייכמן מוצא להורג בתלייה, גופו נשרף ואפרו פוזר בים. מהלך סימבולי שאומר: ההיסטוריה רושמת, הגוף איננו, אך הדגל נשאר.

בלוח השנה היהודי – השבוע הבא נושא את צלצול השופר

• כ״ו באייר תש”ה (9 במאי 1945) – כניעת גרמניה הנאצית וסיום השואה באירופה. ביום הזה, רשמית, נגמר עידן הדם של העם היהודי באירופה. הדגל יורד בברלין – והוא עולה בבן שמן.
• כ״ז באייר תשכ”ב (31 במאי 1962) – תליית אייכמן.
• כ״ח באייר תשכ”ז (7 ביוני 1967) – שחרור הר הבית, הנפת דגל ישראל בכותל המערבי. “הר הבית בידינו”, קורא מוטה גור – וההד נמשך עד היום.
• כ״ט באייר תשכ”ז (8 ביוני 1967) – כיבוש חברון. באותו יום משתלט צה”ל גם על שארם א־שייח’ וקנטרה – [ייתכן שמדובר ביום סמוך ולא זהה – יש לסייג את התיארוך המדויק של הקרבות בדרום סיני].
• א׳ בסיוון תשל”ז (17 במאי 1977) – מהפך. מנחם בגין נבחר לראשונה. כל ההיסטוריה של הציונות הממלכתית נשברת – והליכוד הופך לשלטון.
• ב׳ בסיוון תשכ”ז (9 ביוני 1967) – ישראל משלימה את כיבוש רמת הגולן. מסתיימת מלחמת ששת הימים.

ואז שקט. ואז השאלה: מה עושה ממשלה בתוך שבוע כזה?

בקרב התודעתי – זמן הוא תחמושת. אין פצצה כמו תאריך טעון. אין הסברה כמו סימבוליקה. ובשבוע שבו חוזרות כל פקודות בן־גוריון, נשלף חוק הדגל, נזכר משפט נתניהו, ונעמד זיכרון הנסיגה מלבנון מול פסגת גבעת התחמושת – אפשר להבין למה באיראן ובביירות יש רעד.

כי ממשלת ישראל, בפעמים נדירות, לא צריכה לפעול – היא רק צריכה לדעת מה השבוע.

והשבוע הזה, הוא כולו קיר ברזל.
לא בגלל מה שנאמר בו, אלא בגלל מה שנחרת בו.

ואז מגיע הרגע שבו הפוליטיקה שותקת – והקלנדר מדבר.

בין ירושלים לטהראן, בין הרובע היהודי לגדר הגבול, בין זיכרון לבלימה – נמתח השבוע הזה כמו מיתר דרוך. לא בגלל מה שעומד לקרות, אלא בגלל מה שקרה כבר. ודווקא השבוע הזה, שאין בו חקיקה גדולה, אין בו כינוסים, ואין בו הסכמות – הוא השבוע שבו הממלכה מתהדהדת כמו שופר.

הממשלה לא נדרשת להחליט – היא נדרשת לזכור. לוחם לא צריך כלים – אם בידו הזמן. ותודעה לא צריכה תקציב – אם בידה שבוע שבו כל יום הוא גבול.
וכך, בשקט שאחרי ההכרזות, ובין תאריכים שלא ניתן להימלט מהם – מתבהרת התמונה:

יש ממשלות שנלחמות. יש ממשלות שנופלות. ויש ממשלות שנעות בתוך שבוע שבו כל צעד – כבר נכתב לפני עשרות שנים.

והשבוע הזה – בין 24 במאי ל־2 ביוני – הוא לא שבוע רגיל. הוא שבוע שמתקיים כמו מצעד דגלים בתוך המוח.
וההיסטוריה? היא לא מבקשת רשות. היא כבר נואמת.

למעקב אחרי ערוץ “שבוע הבא בהיסטוריה”
https://t.me/abucarmelist