הכף של מרים: כתבת השבת מהכרמל הצרפתי

כל יום שישי, קצת אחרי שבע וחצי בבוקר, עולה יחיאל אסולין בכבדות שקטה מהרחוב שלו – אדמונד פלג – אל ראש הגבעה, לסטלה מאריס.
זה מסלול קבוע.
העלייה קצרה אבל תלולה, והוא עוצר באמצע, בדיוק מול קיוסק סגור עם תריס ירוק חלוד, לא כדי לקנות משהו –
רק להניח יד על הברך.
הברך הימנית.
הברך ש”מרים הייתה קוראת לה ‘הברך שמתגעגעת’ – כי היא תמיד כאבה בחורף, כשלא היינו יוצאים.”

הוא לובש כל שישי את הז’קט הכחול הישן.
הכפתור העליון רופף, אבל הוא לא תופר.
“מרים הייתה תופרת לי בשקט כשלא הסתכלתי. אם אתפור – אני אבגוד.”
בתוך הכיס הפנימי – מונחת לה כף קטנה, דקה, עם ראש מעט עקום וכתם חלודה בצד.
הוא משתמש רק בה.
כי היא ערבבה למרים את הסוכר בפעם האחרונה – ומאז היא הכף שמזכירה שיש עוד טעם.

בקפה “סנטה מריה”, מול הים, השולחן הקבוע ליד המעקה חיכה.
אבל הרגליים שלו קודם נעצרו ליד פיסת קרמיקה סדוקה ברצפה.
פעם מרים אמרה לו: “אם תדרוך עליה, יפול לך שקר מהפה.”
והוא, עד היום, עושה מעקף קטן.

המלצר, עומר, מניח את הקפה עם שתי ידיים.
לא מתוך כבוד – מתוך שותפות.
כי בשקט הזה, אפילו מגע של ספל הוא סוג של מכתב.

פרשת השבוע היא אֱמוֹר.
“אמור אל הכהנים… ואמרת.”
כפילות.
בפשטות – להגיד ואז לחזור.
אבל כשאין עם מי לדבר – איך אתה ממשיך לומר?

יחיאל שואל את עצמו:
איך שומרים קדושה כשאין למי להניח חלה?
איך לא “נטמא לנפש”, כשאתה נושא את הזיכרון של מרים כמו קטורת על הלב?

הוא זוכר – בגיל 10, שפרינצק.
פינה קטנה בבית עמידר, 4 אחים, מטבח פח עם ריח של בצל שרוף.
המורה שאהר, עיראקי עם קול של חזן, אמר:
“כהן לא נוגע במוות.”
ומאחורי גבו לחש:
“אבל מה יעשה אדם – אם כל חייו הם געגוע למת?”

ואז, אותו בוקר, קול.
לא קפה, לא כפית. קול של ילדות.
“יחי? יחיאל אסולין? אל תגיד לי שאתה זה אתה!”

הוא הרים את הראש לאט.
ולשבריר שנייה, לפני שהמילים הגיעו, הוא ראה את הילד שהלך איתו מכות בוואדי סאליב בגלל מקל ארטיק.
“שלמה סויסה?” הוא לחש,
והגבר שעמד מולו – כיפה סרוגה שחוקה, עיניים שקועות, אבל אותו חצי־חיוך שאומר “זיהית נכון” – הנהן לאט.
“זה אני. אותו שלמה משכונת אליעזר.
זה שגנבת לו פעם שקית גוגואים ואמרת שזה צדקה.”
הם פרצו בצחוק רך.
לא צחוק של בדיחה – צחוק של השתחררות.

הם שתקו.
לא כי נגמרו המילים, אלא כי כל מה שרצו לומר המתין עשרות שנים – ורצה לצאת נכון.
רצה להיאמר בדיוק כפי שנאגר.

– “אתה יודע מה אני הכי זוכר?” שלמה נשען אחורה.
– “מה?”
– “איך היינו לוקחים מפתח רזרבי מהמטפחת של מרים, ובלילה נכנסים לשוק תלפיות.
דוכן מספר 18. של הירקן התימני, זכריה.
גונבים קצת גרעינים מהשקים, יושבים על ארגזים הפוך, עושים קולות של סוחרים.”
יחיאל צחק, אבל עיניו כבר לחות.
– “ואמא שלך, דינה, הייתה באה אחרי רבע שעה, כאילו לא ידעה, עם לחמנייה חמה, וצועקת:
‘במקום ללמוד תורה, אתם לומדים מחירים?!’”
– “אבל נתנה לנו שוקו, בסוף.”
– “כמו כל האימהות המרוקאיות – צעקות עם לב רך.”

הם שתקו רגע נוסף. ואז שלמה אמר:
– “זוכר את ההילולה במירון?”
– “איך לא. סבא חיים עוד היה בחיים. לקח אותנו בגג של המשאית של דוד מוריס. בלי גגון, עם חבלים.”
– “וסיר הקוסקוס שדלף באמצע הדרך. וכולם צעקו ‘שמע ישראל’ כאילו זה חלק מהנוסח.”
– “ושרת עם ההוא מהגליל ‘בר יוחאי’ בלי לדעת מה המילים.”
– “אבל ידענו להאמין. בלי להסביר.”
– “זה היה הקודש שלנו,” לחש יחיאל.
ושוב שתקו. הפעם שתיקה של זכות.

שלמה שלף משהו מתוך עטיפה של עיתון ישן.
קיפל פינה, פתח, והניח על השולחן אתרוג קטן. לא מושלם – קצת יבש בצד אחד, אבל עם ריח חזק של זכרון.
– “מההילולה השנה. ביקרתי. לא כמו פעם. הכול מסודר, מגודר. אבל האתרוג הזה – הוא אמיתי. קח. שישמור עליך.”

יחיאל לא אמר מילה.
רק הניח יד רועדת על האתרוג.
לטף אותו לאט־לאט, כאילו לא נגע בפרי כזה מאז שמרים נתנה לו אחד בתוך צלחת זכוכית ב־67’.
לטף כאילו זו יד שמרים שלחה מן השתיקה.
ואז הביט בשלמה, בחברו הישן־החדש,
ואמר בקול שקט:
“אני שמח שלא שכחת.”
ושלמה ענה:
“יש אנשים שלא שוכחים מהם גם אם נרדמים עליהם חמישים שנה.”

בדרך חזרה – הפעם בירידה, קלילה יותר – יחיאל עצר ליד עץ אורן.
מעליו – צרצר שר.
מתחתיו – שקית עם דג בורי, צרור נענע, קלמנטינה, והאתרוג.
אבל לפני שחזר הביתה, עשה את הסיבוב הקבוע דרך שוק תלפיות, לא כי חסר לו משהו – אלא כי הזיכרון שם נמכר במשקל.

הוא עבר בין הדוכנים כמו תייר בזמן.
עצר אצל חיים הבשרני, שקרא לו “יחי!” כאילו כל השנים נדחסו לבשר צוואר.
רכש רבע קילו חומוס מבושל, “בשביל החמין, אם תבשל, ואם לא – שיהיה חם בבית.”
בשלב מסוים עמד רגע בצד, מול דוכן הפירות,
וראה ילד מחזיק ביד אחת אבטיח ובשנייה את ידו של אביו.
ופתאום הבזיק בו זיכרון – יוסי, בנו, כשהיה בן ארבע, מחזיק לו את הזרת בשוק וממלמל: “אבא, למה הדגים עייפים?”
והוא ענה אז בלי לחשוב: “כי הם מחכים לשבת.”

הוא קנה גם ראש שום, רק כי מרים אהבה לשים אחד ליד החלון – “שלא ייכנסו עין רעה ועצב ביחד.”
ומגבעת ישנה בדוכן יד שנייה, לא בשבילו – אבל אולי בשביל זיכרון שיש לו ראש משלו.

אחר כך עלה הביתה ברגל.
פתח את הדלת בשקט.
בדירה – הכול במקום.
המגבת עם הפסים הירוקים, קערת השום הישנה, התמונה של מרים,
שהנכדה הגדילה בפוטושופ, והוא הוריד לה את הצבע:
“היא לא הייתה ורודה – היא הייתה חיה.”

סעודת השבת של יחיאל – כמו נדר קדום

דג בורי ברוטב עגבניות ונענע – “כמו פעם”

הוא פורס את הדג.
מנקה את העצמות אחת־אחת.
לא בגלל פחד – אלא כי מרים הייתה שואלת: “שמת לב כמה קטנות העצמות?”
ממלא בפטרוזיליה, שום, בצל ירוק, נענע קצוצה, טיפה רסק, טיפה לימון.
שופך מעל רוטב עגבניות עם כף סוכר.
כי “החיים חמצמצים – תן להם טיפת מתוק.”

כתף בקר עם חומוס – “לא צריך להוכיח שום דבר”

סיר ברזל.
בשר כתף עם עצם.
צורב מכל צד.
מוסיף שום שלם, שורש סלרי, חומוס שכבר הושרה בלילה.
מים עד הכיסוי.
מעט קינמון.
שלוש שעות על אש קטנה.
הריח ממלא את הסלון.
הצלחת – זהירה.
הכף – אותה כף.

עוגת סולת עם ריבת קלמנטינה – “כמו זיכרון מתוק שלא מעיק”

ביצה, סוכר, סולת, שמן.
אפייה איטית.
הוא פותח את הצנצנת של הריבה.
ריח של קיץ.
כף אחת – ומספיק.

בערב, הוא יושב לבד ליד השולחן הערוך לשניים.
הנר דולק.
האתרוג לצדו.
והכף הקטנה נח על הצלחת.
והוא אומר בקול:
“מרים, אם את כאן, אז גם אני כאן.”

ואז, מתוך הפרשה – עולה בו הפסוק:
“וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”
והוא אומר לעצמו:
“לא צריך בית מקדש.
צריך רק לזכור – שאם אתה נוגע בעדינות – אתה לא מטמא. אתה מקדש.”

הוא מכבה את הנר.
הים בחוץ שקט.
הצלחת ריקה.
אבל משהו בו מלא.

והוא מבקש בלי מילים:
שיחזרו החטופים.
שישובו הנערים.
שנחזור לזכור איך נראית אהבה בלי תנאים.
ושנדע –
שבכל כף ישנה, בכל אתרוג, בכל גזיר בד, בכל צל של מגע –
יכול להסתתר עולם שלם,
שאם נקשיב לו,
אולי עוד נלמד איך לתקן.

ברכה, עצה, קדושה שקטה, חיבוק של אחדות, ותחושה עמוקה של תקווה שהבשילה בשתיקה.
שפה חמה, פיוטית, אנושית, מדויקת — שמכילה את כל מה שאתה מבקש:

ולפני שהוא קם מן השולחן, יחיאל מבקש לומר —
לא דרשה, לא תוכחה, רק מילה טובה אחת של זקן ששמע הרבה שתיקות:
שנדע לברך זה את זה בלי חשבון,
ושנלמד להקדים שלום גם כשקשה.
שנזכור – אין קודש גדול מלפרוס מפה לשני אנשים, גם כשמגיע רק אחד.
שכל אחד ימצא לו כפית ישנה שמזכירה לו אהבה.
שכל שולחן יהיה מקדש קטן של חסד.
ושלא נוותר לעולם על האפשרות לחבק.

הוא שולח ברכה פשוטה, עטופה בשקט:
שיחזרו כל הבנים.
שירפאו כל השבורות.
שלא נתרגל לחיים בלי חסד.
שנחזור להיות עם אחד – לא רק בשם, אלא בלחם, במבט, בשבת.

כי אם כבר לחיות – אז לפחות להיות לאור זה של זה.

שבת שלום, מכרמליסט.