כשההר הדליק את לבנון

איש לא יודע היכן נגמר ההר

לא כל אש צורבת.
יש אש שמלטפת את העור הפנימי של הלב — כמו נשיפה חמה של מי שמתבונן בך ממרחק שכבר אינו זמן.
במירון, בליל ל”ג בעומר, נדמה שהיא יורדת ממקום לא־מקום, כמו גחל שיוצא מנשימת אלוהים ושוהה רגע באוויר, בטרם יגע.
היא אינה נוגעת — אבל הכול משתנה אחריה.

אומרים שרבי שמעון לא נקבר.
הוא נמס.
לא אל תוך אדמה, אלא לתוך רטט שמתחבא בהר.
כשמישהו בעל לב רועד מתקרב — האבן עצמה נושמת מולו.
כשהלב סגור — ההר שותק, אבל משהו בפנים ממשיך לשמוע.

שנת 1931. ערב יורד על ביירות.
שלמה ג’מוס, עטוף בריח עששית, מקפל את ספר הזוהר.
הכיסוי הראשון – קטיפה אפורה, מריחה כמו רהיט ישן שבלע עשן של שבתות רבות.
השני – בד טלאים, דהוי ממגעי כפות ידיים ומריחות של שמן זית.
השלישי – צעיף מצהיב, בושם חריף־רך עולה ממנו, כאילו נותר בו זיכרון של צוואר.

הספר לא מיועד לפתיחה.
הוא מיועד לנשיאה.
ללחישה של גוף אל גוף.

“אני שלו,” אומר שלמה בקול שכמעט לוחש את עצמו.

שבעה יצאו עמו, וכל אחד מהם כמו נושא איבר אחר של תפילה:

– מנשה, שהריח כל תבלין בעיר לפני שהחליט מה ירפא את בתו.
– ויקטוריה, שאספה פתקים מבדים, ניירות, ריחות של ילדים ללא קבר.
– נסים, שידו נקטעה – אך ידע לתפור זיכרון לתוך עור.
– מרי, שבקבוקי תמציותיה הריחו כמו נשיקה שמישהו לא העז לתת.
– רמון, שדיבר בשפת הדופק, אבל לא האזין לזה שלו.
– אליהו, צורף, שבין כל טבעת שיבץ שתיקה.
– ודוד – נער עיקש בפסיעות, עדין במבט, שצעד כאילו כל אבן היא ברך של מי שיבוא אחריו.

יצאו מראשיא.
בין מדרונות – ניחוח של גיר, של חלב עיזים.
האבנים התפוררו קלות מתחת לסוליות, כאילו ביקשו לא לעצור את העובר בהן אלא ללטף את עקבותיו.

בהגיעם לצומת וואדי תאים, עמד האוויר דחוס.
הצללים של העצים רעדו, לא מרוח — אלא מזיכרון ישן.
שלמה עמד. שתק.
הוא חש במעין משיכת לב, כאילו מישהו עתיק עמד לצידו.

הוא נזכר בקול של שיח’ פארס – קול חצצי, גרוני, רך־חמור.
“הדרוזי שומר על הדרך,” אמר השיח’.
“לא כי היא שלו — אלא כי היא שלכם.”

והרוח שם – נשאה את זה הלאה, כמו עשן שאינו מתנדף.

סעיד נבולסי הצטרף.
ניחוח של סבון זית ושמן רובים ליווה אותו.
מחמוד, בנו, הציץ מבעד לעפעפיים עבים, תנועותיו שקטות מדי לגילו.
גם חליל – חרישי, נושא עיניו כאילו הרים את אביו בעיניו.

הדרך הלכה והתרככה.
העשבים נצמדו לשוקיים, שיחי מרווה רטטו בנגיעה.
ושם — שדה קנאביס.
הריח הלם.
לא ריח – גל.
העלים רעדו קלות.
והחמורים — כאילו נרגעו בו.
לעסו ברוגע שלא נצפה.

סעיד כרע.
שלף קומקום – ברזל שחור מכתמי פיח.
עלי חשיש נכתשו באצבעות עבות.
המים – קרים כלחיים שלא גולחו.
האש – קטנה, חיה, מביטה פנימה.

“אנחנו שותים,” אמר, “כדי לזכור מה שפחד לשכוח.”

מחמוד שלף קופסה.
עוגיות חומות־בהירות, ניחוח כוסברה, שקד, ולפתע — נגיעה מנטלית של חלב אם.

התה נמזג.
זכוכית כהה בגוני ירח שותק.
ריח – לא של צמח, אלא של געגוע שנטחן.

הם שתו.
לא בגרון — בגב.
בשקט נשתה התה לתוך הרגליים.
והשקט סביבם — נמתח, כאילו שכב לצידם.

“דממה עם גוף,” לחש דוד.

בערב השני – הם עלו.
האוויר השתנה.
העננים גלשו נמוך, מגרדים את האוזניים כמו שמיכה.
האבנים חמימות — חום שמגיע מלמטה, לא מהשמש.
התחושה – שהאדמה זוכרת אותך, עוד לפני שאתה שם.

ויקטוריה פרסה מטפחת, ניחוח חומץ־לבנדר עליה.
מרי לחשה אל תוך פיסת ברזל חלודה, כאילו ריפאה את מה שנקבר בו.

נסים הניח נעל – סולייתה קרועה כסיפור פתוח.

מחמוד הביט ואמר:
“אנחנו משאירים מבטים.
אתם משאירים גוף.”

מירון – פיצוץ צבעים, ריחות, צלילים.
דרבוקות מהדהדות בתוך חללים של לב.
קפה מבאבע.
בשר נצלה, משמן כבד.
עשן ולחישה וצעקה — יחד.
חום. ריח זיעה.
ידיים מתנופפות.
צעדים שפוגעים בקרקע כמו רעם קרוב.

שלמה עמד בצד.
במגע כתף — זיהה את צפת.

“אתה מלבנון.”
החיבוק – כמו מים שחוזרים לכלי שבור.
חסיד – שפניו היו בעבר, עיניו בהווה.

“ועכשיו אני פה – באמת.”
שקט.
לרגע — אין גוף, רק מגע.

והלהבה.
היא לא התפרצה.
היא התכנסה.
כמו מי שיודעת שמישהו כבר פגש בה.

שלמה הניח את הזוהר על ברכיו.
הספר חם מהמגע — או מהתוכן.
הוא לא פתח.
לא קרא.
רק לחש:
“באתי כדי שתדע — לא שכחתי.”

מחמוד עמד מרחוק.
הספר רעד.
לא מהאש — מהאמת.
“זה הספר הראשון שאני לא צריך לקרוא בו,” לחש הילד.
“אני מבין אותו.”

בבוקר — הירידה.
האבנים חלקות, מתקלפות כאילו הסכימו להיפרד.

– ענף.
– מכתב.
– אבזם.
– סוכריה.
– קו.
– מבט.

ושלמה — רק שורה:
“זה מספיק.”

והיום?
הכול מגודר.
הכול קר.
הכול מוסדר.

אבל אם תתיישב ברגע הנכון, בשקט הנכון, במקום שבו הניחו ספר, או קו באבן —
אולי תרגיש.
ריח לא של עכשיו.
רעידה שאינה רעש.
מבט של הר, פנימה.

כי יש כאלה שלא רק עלו להר.
הם נטמעו בו.
ואתה?
תלוי איך באת.
ברגליים?
או בלב.

ואולי בזה כוחם של סיפורים שלא התרחשו בדיוק כך —
שהם מאפשרים לנו לשוב אל מקומות שאינם נגישים עוד,
לגעת בקהילה שלא נותר ממנה אלא ריח ישן של תפילה, תצלום חסר תאריך, או מבט של ילד שנשא זוהר על גבו.
היהודים של ביירות, אלה שידעו לחיות במדינה שלא רצתה לזכור אותם,
הותירו אחריהם לא רק בתי כנסת סגורים — אלא הבנה עמוקה,
שקהילה חיה לא נמדדת בגודלה או בכוחה,
אלא ביכולת שלה לשאת זיכרון — גם כשהוא לבד.

הכתבה הזו, כמו קודמותיה, אינה שיחזור של מה שהיה,
אלא הצעה של מה שלא כדאי לשכוח