ישראל 77: הסערה האחרונה לפני השחר – ושלום שייכתב באותיות של זהב

בשקט, בעדינות, כמעט בלי שנשים לב – נשלמים המעגלים.

המעגל הזה התחיל בספטמבר 2020.
ב־15 לחודש, נחתמו הסכמי אברהם – הסכמים היסטוריים עם איחוד האמירויות ובחריין, ולאחר מכן גם עם מרוקו וסודאן.
זה לא היה רק מהלך דיפלומטי – זו הייתה הכרזה ברורה: ישראל כבר לא לבד.

בתחילת אותה שנה– 3 בינואר 2020 – חוסל קאסם סולימאני, האיש שייצג את הטרור האזורי בכבוד מעוות ובנה את התרחיש אותו אנחנו חיים במזרח התיכון בעשורים האחרונים.
ואז פרצה הקורונה.
העולם השתתק.
אבל מהפכת המזרח התיכון כבר יצאה לדרך.

ועכשיו, באביב 2025, נדמה שהסיפור מתקרב לסיומו הטבעי.

המלחמה העקובה מדם שפרצה באוקטובר 2023 טלטלה את המדינה ואת העם היהודי כולו. היא פרצה בדם, זעם ותדהמה – אבל תסתיים, כך נדמה, בטקס בריאד.
טקס שלא יהיה רק סיום למלחמה – אלא התחלה לעידן חדש.

הסכם שלום עם סעודיה. עם מדינות ערב נוספות.
ברית כלכלית, ביטחונית ואזרחית – שתשנה את פני האזור לנצח.

וזה יקרה לא מתוך חולשה – אלא מתוך עומק. מתוך כאב משותף. מתוך הבנה שאין ברירה אלא דרך חדשה.

כי עזה, כפי שהכרנו אותה – נפלה.
לא עוד מעוז של רקטות, שנאה ומוות – אלא קרקע חרוכה שממנה תצמח מציאות אחרת.
ובתוך כל זה – עדיין יש חטופים.

כל ישראלי – וכל יהודי בעולם – מתעורר וחושב עליהם.
הם שם, באפלה.
ואנחנו כאן – מאוחדים. בוכים. כועסים. מתפללים.

לא כי כולנו מסכימים על הדרך – אלא כי כולנו מסכימים שאין דרך בלעדיהם.

הכאב הזה חוצה מגזרים, עובר דרך חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ימין ושמאל – לב אחד. תקווה אחת.

והיא זו שתוביל אותנו, יום אחד – אולי עוד השנה – לטקס שיסגור מעגלים של מאה שנה.

טקס שלום. בריאד.

מדינות ערב תשלחנה נציגים.
מנהיגים ינאמו בעברית ובערבית.
העולם יעמוד ויביט:
איך מדינה קטנה אחת, שהוקמה מאפר השואה וגעגועי הגלות – משנה את ההיסטוריה.

ובבוקר הזה – הבוקר של יום העצמאות ה־77 – השמש עולה על חיפה, על הכרמל, על הים והגליל –
ומזכירה לנו שזכינו.

לא כל דור זוכה לראות את חלומות אבותיו מתגשמים.

היו שהסתתרו בעליית גג באמסטרדם, היו שברחו מהפרהוד בבגדד,או מהרדיפות במרוקו, טוניס או אלג'יר וטריפולי. היו ששרדו את אושוויץ או נמלטו ממסך הברזל.
וכל אחד מהם חלם – על דגל. על מדינה. על שחר.

ואנחנו?
אנחנו חיים בתוך החלום.
בתוך הדור שבו יש לנו בית. מדינה. חיילים. תפילה. וחזון.

אז נעמוד. נישיר מבט. נשמור אמונה. ונחגוג – גם מתוך הכאב. גם מתוך הדמעות.

כי אם נשכח לשמוח – מה יישאר לנו?

חג עצמאות שמח – בשפת ההיסטוריה, באהבת העם, ובתקווה שעוד מעט – יבוא שלום.
מהכרמל ועד ריאד – ישראל גאה, כואבת – וחיה.