תיקי עבירות מין – קרב הוגן?

באוקטובר 1999, בהיותה בת 23 חלמה ורד חלום בו היא מקיימת יחסי מין עם אביה, בני שמואל. כשהתעוררה מאותו חלום, לטענתה היא נזכרה כי בהיותה בת 3 עד 11 אביה נהג לאנוס אותה בחדרה כמעט מידי לילה.

עד אותו לילה בו חלמה, לא זכרה דבר בעניין מעשי האונס ולטעתנה הזיכרון שב חזרה לתודעתה בעקבות אותו חלום. בשנת 2002 היא הגישה תלונה במשטרה כנגד אביה ובשנת 2003 הוא הועמד לדין והואשם בביצוע עבירות אינוס בבתו בהיותה קטינה.

בני שמואל הכחיש בכל תוקף כי ביצע עבירות מין בבתו ובסיום הליך משפטי ארוך שהתנהל עד שנת 2014, הוא הוא הורשע פה אחד בעבירות שיוחסו לו ונשלח ל12 שנות מאסר בהיותו בן 75.

המקרה החריג בנסיבותיו של בני שמואל, בו אב הורשע באינוס בתו בעקבות חלום שחלמה ושלטענתה הציף אצלה זכרונות אמיתיים שעד לאותו רגע נשכחו ממנה לחלוטין במשך כ-12 שנים, מובא כדוגמה על מנת להמחיש את הגישה הסלחנית של בתי המשפט ביחס לעדויות קורבנות עבירות מין.

התלונה במקרה הזה, הוגשה בחלוף שנים רבות ממועד ביצוע העבירות שטענה להן הקורבן ורק בחלוף כ-3 שנים מעת שלטענתה חזר אליה הזיכרון בעקבות החלום. גרסה שנמסרת זמן כה רב לאחר האירועים נחשבת ל"גרסה כבושה" והיא מעוררת תמיהות בנוגע לאמיתותה.

בעוד שכאשר נאשם מעלה גרסה כבושה, בית המשפט נותן לה משקל נמוך מאוד עד אפסי, הרי שאם קורבן עבירת מין כובשת את עדותה שנים רבות (לשון נקבה רק לשם הנוחות), בית המשפט לא יזקוף זאת לחובתה ואף עשוי לתת לעדותה משקל מלא. הפסיקה הכירה בכך שקורבנות עבירות מין לרוב יחששו מהגשת תלונה בסמוך לבביצוע העבירות כלפיהן בשל בושה להיחשף, חשש מההליך, תחושת אשמה וכו'.

בנוסף, כאשר מתגלות סתירות ואי דיוקים בגרסת הקורבן, כאשר נמסרת גרסה מתפתחת ונוספים פרטים חדשים מפי הקורבן ככול שמתקדם ההליך ומתגלות עובדות חדשות, גם במקרה זה בית המשפט ייטה שלא לזקוף את אי הדיוקים לחובת הקורבן והכלל הוא כי הם אינם משפיעים על מהימנות הגרסה שלה. בניגוד לכך, אם הנאשם ייתפס באי דיוקים, סתירות והתאמת גרסתו לעובדות שמתגלות עם התקדמות ההליך – הרי שבהכרח העניין ייזקף לחובתו ואי הדיוקים אף עשויים להיחשב כחיזוק או סיוע לראיות כנגדו.

זאת ועוד, בית המשפט פעמים רבות מסביר את אי הדיוקים בגרסת הקורבן בכך שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירות ולכן לא מצופה ממנה לזכור כל פרט ופרט. בכך למעשה, באופן אבסורדי, בית המשפט מתקן עוול אחד (הגשת תלונה בחלוף זמן רב) באמצעות עוול אחר (מתן אמון מלא בגרסה הכבושה).

תיקי עבירות מין, בהיותן עבירות המבוצעות במחשכים ובמקומות מבודדים, מבוססים לרוב על גרסה מול גרסה. אולם, במאבק בין הגרסאות, גרסת הקורבן זוכה להקלות משמעותיות עד שנדמה שבתיקים אלו הנטל מוטל על הנאשם להוכיח את חפותו ולא ההיפך.

בתיק בני שמואל ניתן לראות באופן ברור כי בית המשפט בחר להאמין למתלוננת ללא סייג על אף נתונים משמעותיים שהובאו בפניו ושהסניגורים טענו כי הם יוצרים ספק סביר, כמו למשל: ניהול יומן על ידי המתלוננת בשנים הרלוונטיות בו לא הוזכר דבר בנוגע למעשים ביצע בה האב אך כן נכתב אודות תקיפה מינית שעברה על ידי שכן, עדות הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת בתקופה הרלוונטית שטענה כי המתלוננת מעולם לא דיברה איתה על פגיעה מינית מצד אביה, עדות אמה של המתלוננת שהכחישה כי ידעה על הפגיעות מצד האבא בעוד המתלוננת טענה כי האם הייתה עדה לפגיעה ועוד.

בשולי הדברים ייאמר כי הדברים האמורים לא נועדו להטיל דופי בגרסת המתלוננת במקרה הזה או בכל מתלוננת אחרת, אלא רק לשם ההמחשה עד כמה רחוק יכול ללכת בית המשפט במסקנות הנובעות מגרסה כבושה, לא עקבית, מתפתחת ומשתנה ולקבוע שניתן על בסיס גרסה זו להרשיע אדם בעבירות חמורות ולשלוח אותו לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. למול גרסת המתלוננת שזוכה להקלות משמעותיות, ניצבת גרסת הנאשם, ממנו מצופה לזכור הכול ולא להתבלבל כי כל טעות קטנה שלו עשוייה לחרוץ את גורל התיק. אם נאשמים בדרך כלל נמצאים בעמדה נחותה בהליך המשפטי, אז נאשמים בעבירות מין הם הנחותים מכולם. בתיק בעניין עבירות מין שכולו מתבסס על גרסה מול גרסה, האם הנאשמים מקבלים הזדמנות להילחם בקרב הוגן?