לא קרא לילד בשמו: העסיק עובד ואז התכחש אליו

המנוח עבד בחברה פרטית שעוסקת במתן שירותי תאום, ניהול, פיקוח וביצוע של עבודות בנייה, פיתוח ותשתיות. המנוח היה מהנדס בניין בהשכלתו ובהכשרתו ועסק בניהול ופיקוח של פרויקטים בענף הבנייה. בתחילת שנת 2017 פרסמה החברה מודעת דרושים לגיוס מפקח בנייה לפרויקט בהיקף משמעותי שכלל הקמת היכל המונה כ- 2,600 מושבים לטובת אירועי ספורט ותרבות. לאחר שהמנוח נתקל במודעה הוא שלח קורות חיים וזומן לפגישה. עוד באותו היום הוא שלח לחברה הצעת מחיר שכללה עבודה במתכונת של משרה מלאה בתמורה ל-11,000 ₪ ותנאים נוספים. 

התובע החל לתת שירותי פיקוח עבור החברה בשנת 2017, עד אשר בשנת 2020 הוא עבר ניתוח להחלפת הירך ולאחריה הוא שהה בחופשת מחלה ממושכת של 3 חודשים. לטענתו, גם בתקופת המחלה הוא המשיך לעבוד מביתו על הפרויקט. בזמן חופשת המחלה הודיע הבוס שלו שהוא מוריד לו את השכר ב- 4,000 ₪ לאור המצב. התובע הגיש לו אישורי מחלה ובתמורה קיבל "מכתב הפסקת מתן שירותים" מיידי. בעקבות זאת, הגיש התובע תביעה כנגד המעסיק ונפטר ימים מספר לאחר מתן עדותו. בתו אשר ירשה אותו המשיכה את התביעה. 

החברה טענה כי המנוח היה חסר תום לב, והוא היה יכול לעבוד כשכיר אצלה לו רצה בכך, אבל בחר לעבוד כעצמאי שכן הוא נהנה משכר גבוה ובסוף עוד מבקש להיחשב כעובד בדיעבד. עם זאת, לאחר בדיקה, עלה שעובדים אחרים בתפקידו, עם הרבה פחות ניסיון משלו, עבדו בחברה כשכירים וקיבלו, למעשה, הטבות רבות כגון רכב, טלפון, משרד, תנאים סוציאליים ועוד- שבעצם שיקלולם ניתן לראות שהוא למעשה הפסיד כאשר עבד כביכול כעצמאי ולא כשכיר (על אף שבפועל היה חלק מהחברה לכל דבר ועניין וכך גם הוצג כלפי לקוחות למשל).

בית הדין לעבודה (השופט טל גולן) קבע, כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד וציין כי היותו של אדם "עובד" זה סטטוס. כלומר, גם אם הצדדים נתנו שם אחר למערכת היחסים ביניהם- זה לא שולל את היותו של אדם עובד בנסיבות מסוימות. במקרה זה, ברור היה כי המדובר בעובד- הוא השתלב בעבודה באופן מלא, לא עבד בעבודות נוספות, היה מוזמן לאירועי חברה, טיולים ומסיבות, קיבל בונוסים, היה צריך להגיע לעבודה בימים ובשעות קבועים ובנוסף, לא עבד אצל מעסיקים נוספים במקביל ואף עבד שם פרק זמן לא מבוטל של כשלוש שנים. 

באשר לנסיבות סיום ההעסקה- המנוח טען שפוטר מעבודתו לאחר שהודיע לחברה על מחלתו ועל יציאתו לניתוח. לטענת החברה, הוא זה שיצא לחופשה ללא תיאום מראש וממילא נגמר הפרויקט עליו הוא עבד. בית הדין קבע כי הצדק, גם בנקודה זו, עם המנוח והוא אכן פוטר שלא כדין, ללא עריכת שימוע ובשל יציאתו לחופשת מחלה. לסיכום, לאור נסיבות הפיטורים על החברה לשלם לבתו של המנוח סכום של כ- 120,000 ₪.