טייסי הדואר

טייסי הדואר, הינו מושג בהיסטוריה של התעופה בעולם, טייסים חלוצים בתחומם העומדים באותה שורה עם מגלי ארצות וחוקרי העולם, החלוצים במערב ארצות הברית , חוקרי האוקיינוסים והחלל החיצון.

מלחמת העולם הראשונה, סיפקה תנופה רבת עוצמה לתחום התעופה- בעיקר זו הצבאית.

המטוס הפך מכלי חלוצי ראשוני, מוזר ומעורר ספקות לכלי נשק פעיל ואף מכריע קרבות. מטוסי תצפית, מטוסי קרב, ומפציצים הפכו למושג נפוץ ומוכר.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה-החלו הטייסים הצבאיים לנצל את כישוריהם בתחום התעופה האזרחית, ומטוסי נוסעים ותובלה קלה החלו להופיע בשמיים.

להוציא חלוצים יוצאי דופן כמו צ'רלס לינדברג- מטוסים לא יכלו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, טווח טיסה קצר, ומחסור בתשתיות כגון- פיקוח טיסה, עזרי ניווט, וניטור מזג האוויר לא איפשרו טיסה בטוחה לרוחב האוקיינוס האטלנטי.

הקשר בין אירופה לאסיה ולמזרח הרחוק- בוצע במטוסי נוסעים ומטען יבשתיים, אשר טסו ב"קפיצות" בין שדה תעופה אחד למשנהו- לרוחב אירופה, המזרח התיכון, הינדו-אסיה, ודרום אסיה.

אחד משדות התעופה שהוקמו לשרת מטוסים אלו- הוא שדה התעופה בלוד- היום נתב"ג.

אולם- הקשר בין אירופה ליבשת אמריקה- חייב טיסה ללא הפסקות מעל האוקיינוס האטלנטי ובמיוחד מעל דרום האטלנטי שהינו רחב מימדים.

לצורך כך- צמח סוג חדש של מטוסים וטייסים- מטוסי הדואר.

אותם מטוסים אשר חצו את האוקיינוס האטלנטי הדרומי יכלו לשאת מטען קל בלבד- בעיקר דואר דחוף, והוטסו על ידי טייסים אשר כל טיסה שלהם היתה סוג של הימור.

עם מצפנים מגנטיים בלבד, הנתונים להשפעת סופות רעמים וסטיות מגנטיות, ללא תחזית מזג אוויר, ללא אמצעי קשר, וללא כל עזרי ניווט קרקעיים- סמכו אותם טייסים על חושיהם, ניסיונם ויכולתם המקצועית בלבד- כל בעייה שבה נתקלו- כגון סופת מזג אוויר- המתינה להם ללא התרעה והם צריכים היו להתמודד איתה בזמן אמת.

אותם טייסים- נהגו לתעד את כל טיסותיהם על כל פרטיהן- וכך נוצרו יומני טיסה לאורך מסלולי טיסה שונים, שלפיהם ניתן היה לחזות את תהפוכות מזג האוויר לפי עונות השנה, סכנות הקיימות בדרך, נקודות ציון לצורך ניווט, ומקומות נחיתה לשעת חירום- בדרך כלל איים זעירים שנראו כדקירת סיכה במרחבי האוקיינוס.

חלק ניכר מאותם מטוסים היו מטוסי –ים- שניתן להנחיתם ולהמריא איתם מפני הים- זאת לצורך נחיתות חירום, או נחיתות בלתי צפויות באיזורים או אגמים ששם מסלולי נחיתה לא היו קיימים.

כך- לאט ובמחיר של אבדן חיים לא מעטים- הונחה התשתית לתעופה הבינלאומית הטרנס אטלנטית.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה- ואיתה התפתחות המפציצים הכבדים ומטוסי התובלה ארוכי הטווח- החלו מטוסים צבאיים לחצות את האוקיינוס האטלנטי ואף את האוקינוס הפסיפי בדרכם מארצות הברית לאיזורי הקרבות- וחזרה מהם.
עדיין- טיסה מסוג זה היתה מאתגרת וקשה- ולא מעט מטוסים וחיים אבדו בדרך.

הידע והניסיון של טייסי הדואר –אותם חלוצים- היה בעל ערך רב, ורבים מהם שובצו לאותן טיסות העברה טרנס-אוקיאניות.

באותה העת- עם התפתחות הקשר, האלקטרוניקה והרדאר- התפתחו גם עזרי הניווט שטווח פעולתם הלך וגדל- אם כי רחוק היה מלכסות את כל טווח הטיסה מעל האוקיינוס.

עם תום מלחמת העולם השניה- שוב- ביצע תחום התעופה קפיצה גדולה.

מפציצים כבדים וארוכי טווח- שימשו בסיס לתיכנון מטוסי מטען ונוסעים אשר יוכלו לחצות את העולם עם הפסקת תדלוק אחת או שתיים בלבד.

מפציץ ה- 29-B למשל, שימש כבסיס לתיכנון מטוס הסטרטוקרוזר המוכר לוותיקי חיל האוויר הישראלי.

לקראת סוף שנות ה-40, כבר התקיימו טיסות מטען ונוסעים טרנס אטלנטיות כדרך שגרה, והטיסה הפכה ליותר ויותר סכימטית, בטוחה יותר ומתוכננת מראש.

כיום- עם מטוסי הענק הסילוניים- הפכה הטיסה (לפחות לגבי הנוסעים) לסוג של אקט הכולל סרטים, שינה, וארוחות קלות במטוס.

טיסה, שעבור אותם טייסי דואר ארכה ימים מתישים ורבי סכנות- כיום אורכת מספר שעות נוחות ונעימות- וגם צוות המטוס- רגוע יותר- נתמך במערך פיקוח, קשר, ניווט ותמיכה מבוסס לווינים המספקים שפע אינפורמציה בזמן אמיתי. 

ועדיין- מדי פעם נעלם מטוס נוסעים משוכלל- להזכיר שהסכנות בדרך לא נעלמו-ועדיין ישנן הפתעות.

בתמונות המצורפות מפיעים מודלים של שניים ממטוסי הדואר של תחילת שנות ה-30, המוצגים במוזיאון GREIF:

מטוס ה-    Couzinet הצרפתי שכנויו הוא- קשת בשמיים (לכל מטוס דואר הוענק שם).

ומטוס ה- Dornier 18 הגרמני-מטוס ים של חברת לופטהאנזה שכינויו הוא- ציקלון. עם פרוץ מלחמת העולם השניה- עברו מטוסי ה Dornier 18   הסבה לשימוש צבאי של חיל האוויר וחיל הים הגרמני.

שני המטוסים האלו- שימשו לטיסות דואר מאירופה למדינות דרום אמריקה.