מהורמוז לבניאס וחיפה: המאבק הבינלאומי על נתיבי הנפט החדשים של המזרח התיכון

מיליון חביות נפט ביום. זהו היקף ההולכה המתוכנן מעיראק לנמל בניאס שבחוף הסורי, לפי הבהרת משרד הנפט העיראקי מ־1 בנובמבר. מאחורי הנתון מתגבשת תוכנית תשתיות בהיקף של כ־15 מיליארד דולר לפחות, בהשתתפות חברות אנרגיה אמריקאיות, קבלני תשתיות קטריים ומשקיעים בינלאומיים.

המשבר במצר הורמוז מעניק לתוכנית משמעות החורגת מהשיקולים ההנדסיים. עיראק מבקשת להרחיב את יכולתה לייצא נפט ללא תלות בלעדית בנמלי המפרץ הפרסי, בעוד סוריה מבקשת להחזיר לעצמה תפקיד במערכת הולכת הנפט של המזרח התיכון.

במקביל, חברת הנפט הנורווגית DNO בוחנת אפשרויות להעברת נפט מכורדיסטן דרך סוריה. הצהרתה מסוף אוקטובר מוסיפה למגעים הממשלתיים שיקול מסחרי מצד מפיקה פעילה, המחפשת מחירים גבוהים יותר ונתיבי יצוא נוספים.

החיבור בין שלוש ההתפתחויות משרטט שינוי אפשרי במבנה תנועת האנרגיה האזורית. בגדד מחפשת גמישות אסטרטגית, דמשק מבקשת הכנסות מתשתיות מעבר, והמשקיעים בוחנים כיצד לתרגם את הסיכונים החדשים בהורמוז לתשואה ארוכת טווח.

ממגעים מדיניים לתכנון הנדסי

ב־28 באוקטובר נפגש ראש ממשלת עיראק עלי א־זיידי עם נשיא סוריה אחמד א־שרע. בהודעה העיראקית נמסר כי השניים דנו ביצוא נפט דרך בניאס, בקיבולת שעשויה להגיע לשני מיליון חביות ביום.

ב־1 בנובמבר הציג דובר משרד הנפט העיראקי, סלים א־רכאבי, תמונה מפורטת יותר. לדבריו, הקיבולת המרבית המתוכננת לצינור בניאס היא מיליון חביות ביום, לצד זרוע נפרדת לכיוון פישחאבור, המתחברת למערכת היצוא לטורקיה.

המערכת המוצעת מבוססת על הולכת נפט מדרום עיראק לחדיתה, ומשם לשני מוצאים מערביים. מדובר במערך שנועד להרחיב את אפשרויות היצוא של המדינה, ולא להחליף באופן מלא את התשתיות הקיימות.

ההבחנה בין קיבולת המערכת הכוללת לקיבולת הזרוע הסורית מסבירה חלק מהפער בין הנתונים שפורסמו, אף שהתכנון הסופי עדיין לא אושר. אין כיום צינור פעיל המסוגל להזרים את הכמויות המוצהרות לבניאס.

א־רכאבי אישר כי ועדות כלכליות, טכניות וחוזיות ממשיכות לפעול מול הקונסורציום הבינלאומי, וכי היעד הוא להגיע לטיוטת חוזה מוסכמת עד סוף 2026.

המשמעות היא שהפרויקט מתקדם במישור התכנוני והמסחרי, אך טרם הגיע להחלטת השקעה סופית או לחוזה הקמה מחייב.

מי עומד מאחורי ההשקעה

הקונסורציום המעורב בבדיקות ההיתכנות כולל את Chevron האמריקאית, UCC הקטרית וחברת ההשקעות TI Capital. חברת TotalEnergies הצרפתית קיימה מגעים להצטרפות, ובדיווחים הוזכרה אפשרות להחזקה של כעשרה אחוזים.

מעורבות Chevron מעניקה למיזם ניסיון בהפקת נפט ובניהול תשתיות אנרגיה מורכבות. החברה מקיימת במקביל מגעים להרחבת פעילותה במגזר הנפט העיראקי, אך השתתפות בבדיקות ההיתכנות אינה מהווה התחייבות למימון ההקמה.

UCC מביאה ניסיון בפרויקטים תשתיתיים רחבי היקף וקשרים עסקיים בסוריה. מבחינת קטר, המעורבות האפשרית בצינור משתלבת בהרחבת הפעילות הכלכלית במדינה, ובאפשרות להשתתף במיזמי תשתית המחברים בין שיקום המשק הסורי למסחר האזורי.

TI Capital מוסיפה לקונסורציום מרכיב של הון פרטי אמריקאי. החברה נוסדה בידי זיאד גנדור, שקשריו העסקיים עם השליח האמריקאי תומאס בראק נבחנו בתחקיר רויטרס שפורסם באוקטובר.

התחקיר העלה שאלות בנוגע לניגודי עניינים אפשריים סביב קידום הפרויקט, אך לא מצא ראיה לכך שבראק צפוי להרוויח ישירות מהצינור. משרד החוץ האמריקאי דחה טענות להתנהלות בלתי תקינה.

לצד הקונסורציום, חברת ההנדסה האמריקאית KBR נבחרה לייעוץ הנדסי במקטע בצרה–חדיתה. תפקידה מקצועי, ואין בעצם מעורבותה ראיה להשקעה הונית בפרויקט.

העלות הכוללת של מערכת הצינורות עשויה להגיע ל־15 מיליארד דולר לפחות. לפי הערכות שפורסמו ברויטרס, הקמתה עשויה להימשך כארבע שנים, בכפוף להסכמים, למימון ולביצוע העבודות.

זהו היקף השקעה המחייב יותר מהסכמה מדינית. המשקיעים יצטרכו לקבל התחייבויות לכמויות הולכה, לקבוע דמי מעבר ולחלק ביניהם את סיכוני ההקמה, האבטחה וההפעלה.

גם שאלת הבעלות טרם הוכרעה. מודל זכיינות ארוך טווח עשוי להעניק לחברות פרטיות זכויות תפעול והכנסה, בעוד עיראק וסוריה יבקשו לשמר שליטה בתשתית ובתנאי המעבר.

DNO והאינטרס המסחרי של כורדיסטן

ב־29 באוקטובר פרסמה חברת הנפט הנורווגית DNO את תוצאות הרבעון השלישי של 2026. לצד הנתונים הפיננסיים, הציגה החברה אפשרות בעלת משמעות אזורית: יצוא נפט משדותיה בכורדיסטן דרך סוריה.

DNO מפעילה את שדות טאוקה ופשחאביר בצפון עיראק. התפוקה ברוטו ברבעון השלישי עמדה על כ־77,600 חביות שוות ערך נפט ביום, בעוד מחיר המכירה המקומי הממוצע הגיע ל־38.50 דולר לחבית.

באוקטובר עלה המחיר לכ־45 דולר לחבית, אך הוא עדיין משקף את מגבלות השיווק המקומי ואת תנאי הגישה של מפיקות כורדיסטן לשווקים הבינלאומיים.

יו"ר החברה, ביג'אן מוסוואר־רחמני, הבהיר בשיחת המשקיעים כי DNO בוחנת דרכים להעביר את הנפט שלה לשווקים מערביים. הוא הדגיש את חשיבות המחיר ואת הוודאות בקבלת התשלום.

ההבחנה משמעותית. החברה מקבלת כיום תשלום מראש עבור מכירותיה המקומיות. נתיב יצוא חדש עשוי להניב מחיר גבוה יותר, אך גם להוסיף עלויות הולכה, עיכובים וסיכוני גבייה.

DNO אינה שותפה מאומתת בקונסורציום בניאס, ולא פורסם הסכם המקנה לה זכויות שימוש בצינור המתוכנן. ההצהרה מעידה על בחינת אפשרויות מסחריות, ולא על התחייבות להשתלב בפרויקט.

עם זאת, היא מצביעה על אינטרס שעשוי להתפתח במקביל לתוכנית של בגדד. בעוד הממשלה העיראקית מבקשת להרחיב את מוצאי היצוא של הנפט הדרומי, מפיקות כורדיסטן בוחנות כיצד לנצל נתיבים נוספים כדי לשפר את תנאי המכירה.

הקשר ביניהן תלוי גם בהסדרים הפוליטיים והכלכליים בין בגדד לארביל, ובשאלת הסמכות על יצוא הנפט וחלוקת הכנסותיו.

מצר הורמוז מרכז מעבר של נפט ומוצרי דלק בהיקף שהגיע לפני המשבר לכ־20 מיליון חביות ביום. עבור מדינות המפרץ, מדובר בצוואר בקבוק שבו אירוע ביטחוני מקומי מסוגל להשפיע על מחירי האנרגיה, תעריפי ההובלה והביטוח ועל זמינות מכליות בשוק הבינלאומי.

עיראק חשופה במיוחד למנגנון הזה. חלק הארי של יצוא הנפט שלה מתבצע דרך נמלי הדרום, ובראשם מתקני ההעמסה באזור בצרה. שיבוש ממושך בשיט אינו מחייב פגיעה בשדות ההפקה כדי לגרום לנזק כלכלי. די בהגבלת יכולת ההעמסה וההובלה כדי לצמצם הכנסות ולהכביד על תקציב המדינה.

הצינור המתוכנן לבניאס נועד לשנות את מבנה החשיפה. מיליון חביות ביום, אם אכן יוזרמו בעתיד לחוף הסורי, יעניקו לבגדד יכולת להפנות חלק מהתפוקה לשוק הים תיכוני ללא מעבר בהורמוז.

לחלופה הזאת יש מחיר משלה. הולכה יבשתית דרך עיראק וסוריה מחייבת תחנות שאיבה, מערכות חשמל ובקרה, אבטחה לאורך מאות קילומטרים ומנגנון משותף להתמודדות עם השבתות. סיכון ימי מוחלף בחלקו בסיכון יבשתי.

ההיגיון הכלכלי נשען אפוא על פיזור סיכונים, ולא על ההנחה שהצינור יהיה בהכרח זול יותר מהובלה ימית. גם כאשר הורמוז פתוח, עצם קיומו של נתיב נוסף עשוי לשפר את גמישות היצוא ואת יכולתה של עיראק לנהל משא ומתן עם קונים, מבטחים ומפעילי תשתיות.

איראן והגבולות של מנוף הלחץ

עבור טהראן, הורמוז הוא נכס גיאואסטרטגי הנובע ממיקומה של איראן ביחס לאחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם. היכולת לאיים על תנועת המכליות מעניקה לה השפעה החורגת ממשקלה היחסי בשוק הנפט.

פיתוח נתיבי יצוא יבשתיים מעיראק עשוי לשחוק בהדרגה חלק מההשפעה הזאת. ככל שיותר נפט יוכל להגיע לים התיכון ללא מעבר במצר, כך תקטן חשיפתה של בגדד לשיבושים ימיים שמקורם בעימות עם איראן.

אין פירוש הדבר שעיראק תשתחרר מתלותה בטהראן. משק החשמל העיראקי עדיין נשען בחלקו על יבוא גז וחשמל מאיראן, וקשרי המסחר, הפוליטיקה והביטחון בין המדינות עמוקים בהרבה משאלת נתיבי יצוא הנפט.

גם המסדרון הסורי אינו חסין מפני השפעה איראנית. מערכות הולכה יבשתיות רגישות לפגיעה בתחנות שאיבה, לשיבוש אספקת החשמל ולחוסר יציבות לאורך נתיב המעבר.

מבחינה אסטרטגית נוצר מתח בין שני לוחות זמנים. האיום בהורמוז עשוי לייצר השפעה מיידית על השוק, בעוד הקמת חלופות יבשתיות מחייבת שנים של השקעה. ככל שהאיום נמשך, כך מתחזק התמריץ לממן תשתיות שיצמצמו בעתיד את יעילותו.

בניאס: מן החלופה ההיסטורית למיזם השקעות חדש

בניאס ממוקמת בחוף הים התיכון, בין לטקיה לטרטוס. העיר מחזיקה במתקני זיקוק, אחסון ותשתיות נמל, ומילאה תפקיד מרכזי במערכת האנרגיה הסורית.

חשיבותה כנקודת מוצא לנפט עיראקי התגבשה בראשית שנות החמישים, כאשר הוקם צינור כירכוכ–בניאס. התשתית התפתחה בעקבות השינויים שחלו במפת הולכת הנפט האזורית לאחר מלחמת 1948.

הקשר ההיסטורי מוביל ישירות לחיפה.

ב־14 באוקטובר 1934 הגיע לחיפה הנפט הראשון משדות כירכוכ, באמצעות מערכת הצינורות של Iraq Petroleum Company. באזור חדיתה התפצלה המערכת לשתי זרועות, האחת לחיפה דרך עבר הירדן והשנייה לטריפולי שבלבנון.

הזרמת הנפט לחיפה העניקה לעיר תפקיד מרכזי בתעשיית האנרגיה האזורית. הנמל ומתקני הזיקוק התפתחו כחלק ממערכת שחיברה בין שדות ההפקה העיראקיים לשוקי הים התיכון.

הפסקת ההזרמה ב־1948 ניתקה את החיבור הישיר בין עיראק לחיפה. הקמת הנתיב לבניאס סיפקה מוצא חלופי לנפט העיראקי ושינתה את חלוקת ההכנסות וההשפעה בין מדינות המעבר ונמלי הקצה.

הפרויקט הנוכחי אינו חזרה פשוטה למערכת ההיסטורית. הוא מחייב תשתיות חדשות או משוקמות, היקפי מימון גדולים והסדרים מסחריים התואמים את משק האנרגיה של 2026.

עם זאת, עצם הבחירה בבניאס מחזירה למרכז הדיון את הגיאוגרפיה שחיברה בעבר בין כירכוכ, חדיתה וחיפה.

חיפה ובניאס: שני תפקידים במערכת אזורית משתנה

ההשוואה בין חיפה לבניאס מחייבת הבחנה בין סוגי הפעילות.

בניאס מתוכננת לשמש מוצא ימי לנפט גולמי עיראקי. הכנסותיה האפשריות ייגזרו מדמי מעבר, משירותי אחסון והעמסה ומפעילות נלווית למערכת הולכת הנפט.

חיפה מחזיקה בנכסים מסוג אחר: נמלים מסחריים, מערך זיקוק, מתקני אחסון, תשתיות תעשייה וחיבורים למערכת התחבורה הישראלית. חשיבותה האפשרית במסדרונות אזוריים נוגעת למטענים, לוגיסטיקה, אנרגיה ושירותים תעשייתיים.

מסדרון IMEC, המתוכנן לחבר בין הודו, מדינות המפרץ ואירופה, מעניק לחיפה הקשר גיאואסטרטגי נוסף. שילובה האפשרי במערכת תלוי בהקמת קישורי תחבורה ובהסדרים בין מדינות, ולא רק בקיבולת הנמלים הקיימת.

אין כיום הסכם המחבר את חיפה לצינור בניאס, ואין החלטה להעביר אליה נפט עיראקי. גם אין בסיס להציג את שני המסדרונות כפרויקטים המתחרים ישירות על אותם מטענים.

התחרות האפשרית רחבה יותר. השקעות בתשתיות מעבר, בנמלים ובמערכות אנרגיה משפיעות על מיקומם של מרכזי פעילות כלכלית ועל יכולתן של מדינות למשוך שירותים נלווים, תעשייה והון בינלאומי.

ההון האמריקאי והקטרי הבוחן את פרויקט בניאס עשוי לחזק את תפקידה של סוריה במערך האנרגיה האזורי. חיפה, מצדה, תידרש לממש את יתרונותיה התעשייתיים והלוגיסטיים באמצעות חיבורים והסכמים שיאפשרו פעילות חוצת גבולות.

גם ישראל בוחנת את מפת האנרגיה מחדש

ביולי 2026 הציג שר האנרגיה אלי כהן הצעה להולכת נפט מסעודיה לישראל, באמצעות נתיב שיעבור דרך אילת ויתחבר למערכת ההולכה לאשקלון.

ההצעה נועדה לבחון חלופה להובלה ימית דרך הורמוז והים האדום. היא לא הבשילה לפרויקט מאושר, אך היא משקפת את אותו שיקול אסטרטגי המניע את התכנון העיראקי: צמצום החשיפה של תנועת האנרגיה לנקודות חנק ימיות.

מבחינת ישראל, הדיון אינו מוגבל לצינור בודד. הוא נוגע לשילוב בין תשתיות הולכת אנרגיה, נמלים, מסילות ברזל ומסדרונות סחר בינלאומיים.

האתגר של מטרופולין חיפה נמצא ביכולת לתרגם את הנכסים הקיימים למערכת תשתיות המחוברת לשווקים אזוריים. ללא הסכמים מדיניים, קיבולת מספקת וקישוריות יבשתית, יתרון גיאוגרפי אינו מבטיח תנועת מטענים או השקעות.

ההכרעה תתקבל בחוזים, לא בהצהרות

משרד הנפט העיראקי הציב יעד לגיבוש טיוטת חוזה עד סוף 2026. זהו המועד המשמעותי הבא לבחינת התקדמותו של הפרויקט.

המשקיעים יצטרכו להסכים על חלוקת ההון, דמי ההולכה, תקופת ההפעלה, האחריות לאבטחת התשתיות והתחייבויות לכמויות נפט מינימליות. בהיעדר הסכמות כאלה, גם תמיכה מדינית רחבה לא תספיק כדי להקים מערכת בעלות של מיליארדי דולרים.

הצהרת DNO מוסיפה למערכת שחקן מסחרי בעל אינטרס בנתיבי יצוא נוספים, אך אינה מעידה עדיין על הצטרפותה לפרויקט. ההבחנה בין התעניינות עסקית לבין התחייבות חוזית תישאר חיונית גם בהמשך.

בגדד מבקשת לצמצם את החשיפה להורמוז. דמשק מבקשת לשוב ולהפיק הכנסות ממיקומה על חוף הים התיכון. חברות האנרגיה בוחנות את כדאיות ההשקעה, בעוד איראן ניצבת מול אפשרות להיחלשות הדרגתית של אחד ממנופי ההשפעה הגיאואסטרטגיים שלה.

לחיפה יש מקום היסטורי במערכת הזאת, אך מעמדה העתידי אינו נגזר מן העבר. בשנת 1934 חיבר אותה צינור הנפט העיראקי ישירות לשדות כירכוכ. בשנת 2026, כאשר ההשקעות והתוכניות מתמקדות מחדש במוצאים המערביים של עיראק, השאלה היא אילו תשתיות והסכמים יאפשרו למטרופולין להשתלב ברשת המסחר והאנרגיה האזורית.

המאבק על נתיבי הנפט אינו מסתיים בבחירת הנמל שאליו יגיע הצינור. הוא נמשך בשאלת הבעלות על התשתיות, השליטה בזרימת האנרגיה וחלוקת ההכנסות בין המדינות והחברות שיממנו את הקמתן.