שלוש שנים אחרי השבר: חיפה זוכרת את השביעי באוקטובר ומביטה קדימה

פעם היינו. ועוד פעם נהיה.

אני יודע, זה משפט קצת מוזר לכתוב על מדינה שעברה מלחמות, פיגועים, אינתיפאדות וטילים. ובכל זאת, כשאני חושב על ישראל שלפני 7 באוקטובר, אני חושב שהיינו תמימים. אולי לא תמימים במובן של לא לדעת שיש אויבים מעבר לגדר, אלא תמימים באמונה שיש דברים שכבר לא יכולים לקרות לנו.

ואז הגיע הבוקר ההוא והזיז את הרצפה.

שלוש שנים עברו, ואנחנו עדיין בתוך הטראומה. לפעמים היא מתפרצת בוויכוח, לפעמים בחדשות, לפעמים בשיר, ולפעמים דווקא ברגע שקט מול כינור של אגם ברגר. אנחנו קמים בבוקר אל מזרח תיכון אחר, וגם אנחנו כבר אחרים.

אבל דווקא מהמקום הזה אני מסתכל קדימה.

כי פעם היינו צומת של הלבנט, ועוד פעם נהיה. ולא מדובר רק בנוסטלגיה לחיפה של רכבות, אוניות, סוחרים ושפות שהתערבבו בנמל. המפה החדשה כבר מתחילה להצטייר: הסכמי אברהם, אפשרות להרחבת הנורמליזציה האזורית, מסדרון IMEC, החיבור ליוון ולקפריסין, נתיבי אנרגיה ונתונים, והמאבק על המקום של ישראל בתוך הציר העולמי של חדשנות ובינה מלאכותית.

ובתוך המפה הזאת יושבת חיפה.

חיפה של שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר היא קצת פחות משוגעת ממה שהיא אוהבת לחשוב שהיא. היא עדיין מתווכחת עם עצמה, עדיין סוחבת מחלוקות, פצעים וקשיים, אבל יש בה גם משהו שקשה למדוד במספרים: ערבות הדדית. אנשים שמגיעים. אנשים שעוזרים. עיר שיודעת להיות עצובה מאוד בערב אחד, ולמחרת בבוקר לפתוח את הים, את השוק, את הטכניון, את הנמל ואת בתי הקפה ולהמשיך לחיות.

אני לא חושב שהעתיד שלנו יהיה פשוט. אני כן חושב שהוא יהיה טוב.

מתוך הטראומה הזאת עוד נצמח. לא מפני שנשכח את מה שקרה, אלא בדיוק להפך. נישא איתנו את מי שאיבדנו, את מי שחזרו, את מי שנלחמו ואת המשפחות שנשארו עם כיסא ריק ליד השולחן ונבנה מעל השבר עוד קומה.

יש לנו ים. יש לנו נמל. יש לנו אוניברסיטאות וטכנולוגיה, אנשים מוכשרים, יצירתיות, חוצפה, הומור ובעיקר יכולת כמעט בלתי הגיונית לקום אחרי שאנחנו נופלים.

פעם היינו צומת.

ועוד פעם נהיה.

רק שהפעם נגיע אליו קצת פחות תמימים, הרבה יותר מפוכחים ועם הרבה יותר סיבות לדעת בדיוק על מה אנחנו שומרים.

השבוע גם עיריית חיפה עצרה לרגע את השגרה וציינה שלוש שנים לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל בערב “שבילי האור”, שנערך במרכז הקונגרסים לעיני כ־2,000 משתתפים. זה היה ערב שחיבר בדיוק בין המקומות האלה — השבר, הזיכרון והחיים שממשיכים אחריהם.

במרכזו עמדה אגם ברגר, שורדת השבי והתצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז, שעלתה לבמה וניגנה בכינור. לצדה הובאו סיפוריהם של הנופלים החיפאים עמית חיות ותומר קרן, והוצגה תערוכה מיצירותיה של ענבר הימן ז"ל. אברהם טל, אמיר דדון, דיקלה, ירדנה ארזי ונונו ליוו את הערב במוזיקה.

אולי בלי להתכוון, “שבילי האור” היה בדיוק הסיפור של חיפה שלוש שנים אחרי: עיר שלא מבקשת לשכוח את החושך, אבל גם לא מוכנה לתת לו להחליט לאן היא הולכת מכאן.