חיפה ל”הארץ”: יהב לא “ראש עיריית הדיכוי” אלא ראש עיריית השקט הסביר

הבוקר פרסם “הארץ” מאמר מערכת תחת הכותרת “ראש עיריית הדיכוי” וניסה לצייר את יונה יהב כקרנף סמכותני שמנהל מסע מתוכנן נגד חופש הביטוי בחיפה. מי שלא מכיר את העיר, את הרחובות, את המרפסות, את שבת בבוקר בקריית שפרינצק או בנווה שאנן, עלול באמת לחשוב שיש כאן איזה משהו יוצא דופן. אבל חיפה איננה דרעא, לא סוריה ולא זירת מלחמה. חיפה היא עיר הר וחוף, עיר דו־קיום, עיר שמחזיקה בו זמנית גם מחאה פוליטית וגם זכות בסיסית לשקט. עמדת המערכת של כרמליסט ברורה: לא ראש עיריית הדיכוי, אלא ראש עיריית הסדר הציבורי. הבעיה היא לא יונה יהב, אלא ההינדוס והמסגור של “הארץ”.

מאמר המערכת של “הארץ” בחר לכוון את המבט אל מנגנוני השליטה של רשות מקומית, לדון במושגי דיכוי, צנזורה, שיתוף פעולה פיקוחי והידוק רגולטורי, ולמתוח קו חריף המחבר בין ממשלה לרשות מקומית. הטון ברור, אבל החיבור, מיותר, ואצל מי שאינו מכיר את חיפה גם מטעה. בישראל המדינה, העיר והקלפי הן שלוש מערכות שונות. כשמערבבים אותן לתוך משפט אחד כבר לא ברור מי הנתבע ומי התובע, מי אחראי על מה, ומי רק מנסה להפעיל שיטה מוניציפלית שנראית כמו פרקטיקה רגולטורית והופכת אצל “הארץ” לכתב אישום גורף על עצם הלגיטימיות של ההנהגה המקומית. כאן כרמליסט נכנסת, לא מתיישרת. לא כי אנחנו מגינים על תפקיד, ולא כי אנחנו מסמנים דמות, אלא כי אנחנו מסמנים את המרחב שבו המסגור של “הארץ” שוכח את מה שהחיפאים יודעים מהרחוב ומהמרפסת: העירייה היא לא הממשלה, הפקח הוא לא שר הפנים, והדמוקרטיה המקומית נמדדת לא במאמרי קלפי תיאורטיים אלא בפתקי בחירה, בשוויון בזכויות יסוד, ובעיקר, באיכות החיים של תושבים שחיים במרחב הררי, ימי ותובעני כלפי ההנהגה.

“הארץ” טען שיונה יהב ושליחיו משמשים הצצה לכרסום חופש הביטוי, שדו”חות נרשמו באופן שיטתי נגד פעילים ערבים ויהודים, ושמרכז הקונגרסים, בבעלות חלקית של העירייה, היה זירה לניסיון לבטל אירוע פוליטי של “עומדים ביחד” בגלל שימוש במילה “השמדה” במודעה. כאן צריך לומר שתי אמיתות באותו משפט. אמת ראשונה: אם כנס פוליטי במוסד ציבורי כולל קריאה מפורשת להשמדת עם, אלימות פיזית או פגיעה באנשים, זה כבר לא חופש ביטוי אלא הסתה, וחובתם של כל הגורמים, כולל ראש העיר, לעצור ולבדוק משפטית. אמת שנייה: עצם העובדה שיועצים משפטיים מתבקשים לבדוק ניסוח בעייתי, כשלעצמה, אינה “בוז לחופש הביטוי” ואינה הופכת את המערכת ל”צנזור ראשי”. במצב נורמלי זה בדיוק תפקידם. במקרה המתואר ב”הארץ”, גם לפי תיאורם, מדובר בשימוש פוליטי במילה “השמדה” כחלק מביקורת, לא בקריאה מעשית להשמדה. הניסיון המשפטי כשל, וטוב שכך. אין הצדקה לצנזר כנס פוליטי כשאין הסתה פלילית. אבל להפוך בדיקה משפטית כזו להוכחה ש”עיריית חיפה נהפכה לגוף לדיכוי הפגנות”, זה כבר לא דיווח, זה מסגור.

מרכזיות הוויכוח היא לא הזכות למחות, אלא הזכות למחות כשאינך מפעיל אמצעי שפוגע בזכויות יסוד של אזרחים אחרים. כאן צריך להפריד, מה ש”הארץ” מסרב לעשות. מישור אחד הוא אכיפת השימוש במבני ציבור בעיר כזירה שאינה נשענת על הקשרים פרגמנטריים של אכיפה חד־צדדית, אלא כאבן ציבורית לקבלת ויכוח ,שם יש מקום לביקורת אם נעשית הפקעה פוליטית של מבנה, בוודאי כשמדובר בארגון פמיניסטי ותיק. אם עירייה תפקיע מבנה רק בגלל פעילות פוליטית, זו טעות ואפילו עוולה. זה צריך להיבדק ולהתוקן. אבל זה מישור אחד. מישור אחר, שאינו קשור כלל למרכז הקונגרסים, הוא רעש ההפגנות בשבת – והוא בדיוק המקום שבו יהב צודק, ורוב החיפאים איתו.

“הארץ” תיאר את עיריית חיפה כחלק מ”מלחמת המשטרה בחופש המחאה”, והביא דוגמאות לדו”חות על סכומי 730 ש”ח: “הנחת קרטון בריסטול מחוץ לפח”, “זמזום כטב”מ מרמקול קטן”, “מחבתות וסירים”, “רעש של רעב”. מתחת למסגור הלירי הזה מסתתרת עובדה אחת פשוטה: העיר לא שייכת רק למי שמחזיק מגפון. שבת בעיר היא זמן שבו הרחוב, הבית והגינה מקבלים קדימות אחרת. זה יום המנוחה היחיד של עשרות אלפי תושבים. יש תינוקות, יש זקנים, יש ילדים עם צרכים מיוחדים, יש אנשים עם פוסט טראומה, יש מי שעובד כל השבוע במשמרות וחוזר הביתה לשקט, לא לזמזום של כטב”מ מוקלט ולצעקות מגפונים. רוב תושבי חיפה אינם נגד מחאה. הם נגד מחאה שהופכת את הרעש לתשתית שבתית. איכות החיים היא לא קישוט. היא סעיף בסיסי בהסכמה האזרחית.

כאן נכנסים המספרים והפרטים ש”הארץ” מעדיף להשאיר מחוץ לפריים. ההפגנות נגד המלחמה בעזה, כפי שהן מתקיימות בפועל, אינן “מחאת המונים” אלא מחאה של מיעוט קולני מאוד, לעתים אפילו מיעוט רדיקלי. ממוצע הגילאים של הגרעין הקבוע סביב 70. השלטים ממוחזרים, הסיסמאות מתחלפות כל כמה חודשים, השקיות הן של חברת ספרים מוכרת, והלוגיסטיקה רצה כמו שעון. אין בזה שום פסול מצד עצמו – להפך, טוב שאנשים מבוגרים אכפתיים, ממושמעים ומעורבים. אבל אי אפשר להתעלם מהפער: מיעוט קטן ותיק וקולני מול רוב עצום של תושבים שלא מבטלים את זכות המחאה, אלא מתנגדים לזילות בערך איכות החיים של מי שנפגע מהרעש, מהלכלוך, מסגירת רחובות ומההפיכה של כל שבת לאירוע. מחאה ממוחזרת? מותר. רעיון שרוטט מסיסמה לסיסמה? אולי רודף אחרי המציאות ולא מדביק אותה, אבל אינו עבירה. אבל לקבוע שבגלל זה ראש העיר הוא “קרנף של השתקה”? זה כבר קיצור דרך של פרשנות שנכתב בשביל להצחיק את החווה המוסרית של תל אביב, לא כדי להבין מרחב ציבורי שחיים בו בני אדם ולא רק רעיונות.

דו”חות צריך לגבות רק על עבירה אמיתית המוכחת תשתיתית, לא על דעה. בזה אין ויכוח. אם פקח רשם דו”ח תברואה על הנחת קרטון מחוץ לפח ללא בסיס, הדו”ח צריך להיפסל. אם פקח הזמין משטרה לעצור מפגין על הדבקת מדבקות פוליטיות, חשוב לבדוק אם נעשה שימוש שוויוני בסעיף “השחתת המרחב הציבורי” או רק נגד צד אחד. אם הייתה אכיפה בררנית, יש לתקן. אבל עצם קיומם של חוקי עזר נגד השחתת מרחב, לכלוך ורעש, אינו דיכוי אלא ניהול סביר של עיר. זהו חוזק הפלורליזם האמיתי: להבחין בין אמצעים, לא בין דעות. דמוקרטיה היא קודם כל שיטה, לא רק מילה. סמכות הנהגת העיר אינה ממשלת ישראל, והמערכת שאוכפת חוקי עזר חייבת לעשות זאת שווה מול שווה ולא לשמש נשק לדיון פוליטי,אבל גם לא להפוך לשק חבטות בכל פעם שמיעוט קולני לא מוכן לקבל גבולות.

לכן, כמו שמאמר מערכת של כרמליסט צריך להיות, אנחנו מנתחים, מחדדים ועונים: רוב החיפאים ליברלים בראש, לא בלחצן המגפון. הם מכילים דעה, לא רעש. כל מפעיל אכיפה שרשם דו”חות על רעש בשכונות מגורים בשבת, פעל כדי להגן על זכות התושב לא לחיות תחת דציבל קבוע. אם המערכת פעלה בררנית, צריך לתקן, בעין משפטית, לא בשיח זועם ולא ברימוני כותרות. לא להפוך את ראש העיר לאייקון דיכוי כדי לייצר עוד רגע מוסרי בעמוד הדעות. דו־קיום חיפאי אינו שקט מפחד, אלא שקט מאהבת מקום, בית וקהילה שאינה רשאית להיסגר בפני דעות, אך בהחלט רשאית לסגור את החלון בפני רעש. זה הקו. זה ההבדל. זה מה שהצפון, הים והעיר מדברים בשפה של כרמליסט, גם אם “הארץ” מעדיף לא לשמוע.

בסוף, אם מקלפים את הסיפור של “הארץ” עד העצם, נשארת שיטה פסיכולוגית־חברתית מאוד פשוטה: לקחת מציאות עירונית מורכבת, עם שכנים, בכי של תינוקות, משמרות לילה ופוסט־טראומה, להשטיח אותה לנראטיב של “מוכים מול מדכאים”, ואז להזריק לתוך הווריד של הקורא התל־אביבי תחושת עליונות מוסרית זולה. זה לא טקסט על חיפה, זה טקסט על הצורך של “הארץ” לשמר לעצמו מיעוט קטן כ”מחנה הנאור” שמותקף תמיד בידי איזה “קרנף”. במקום לנהל שיחה בוגרת על גבולות מחאה, על אחריות מרחבית, על הדדיות בין מיעוט צועק לרוב שקט, המאמר עובד בשיטה של הדרת רוב: מחיקת החוויה של עשרות אלפי חיפאים כדי להעצים קומץ מפגינים כסיפור גבורה. זה מנגנון רגשי, לא אינטלקטואלי – הנדסת אמפתיה חד־כיוונית, שבה כל דו”ח רעש הופך ל”טראומת דיכוי”, וכל ראש עיר שנדרש להחזיק גם את השכן העצבני וגם את הפעיל עם המגפון הופך לדמות קומיקס של “ראש עיריית הדיכוי”. פסיכולוגית, זה מדליק לקורא: יש רוע, יש טוב, הוא בצד הטוב. חברתית, זה מייצר בדיוק את מה שהם מתיימרים להילחם בו – קיטוב, התנשאות על “הפרובינציה”, צחוק מהשכנים שמבקשים שקט בשבת כאילו הם אויבי החירות. חבל רק שעל הדרך, מי שנראה כמו בדיחה זה לא חיפה ולא יהב, אלא עיתון שמעדיף דימוי של “התנגדות אמיצה” על פני אחריות מינימלית לאמת מורכבת.

כרמליסט לא מתיימר להגן על יונה יהב, וגם מי שכותב שורות אלה לא חייב היה להצביע לו כדי לומר את האמת הפשוטה: בדמוקרטיה יש בחירות, היו תוצאות, ויש ראש עיר אחד שנבחר והוא זה שנושא על הגב את האחריות גם לשלטון החוק וגם לשקט של שבת. פסיכולוגית, “הארץ” צריך נבל לסיפור, אז הוא מייצר “ראש עיריית דיכוי”; חיפאים צריכים משהו אחר לגמרי , מישהו שמבין את ה־DNA של העיר, את הדקויות בין ואדי לתל עמל, בין הדר לכרמל, בין מחאה מוצדקת לבין הפיכת כל שבת לטירוף דציבלים. על זה אפשר להתווכח פוליטית עד מחר, אבל על דבר אחד כמעט אף חיפאי לא יתווכח: יונה יהב הוא אוהב חיפה גדול, והחיבור שלו לעיר אינו כותרת אלא ביוגרפיה. כרמליסט לא כותב כאן שיר הלל לראש העיר, אלא מציב מראה לעיתון שמקלל מרחוק בלי לשמוע את שכבות הקול של העיר. יונה, החיפאים איתך – גם אלה שלא הצביעו לך – לא כי אתה מושלם, אלא כי מול המסגור המניפולטיבי של “הארץ” ברור שיש כאן מי שמנסה להחזיק עיר אמיתית, לא פיד אידאולוגי.

לינק הכתבה ב"הארץ" https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-11-28/ty-article-opinion/0000019a-c61d-db2f-afdf-f63de0640000