חיפה מרימה ראש לקולנוע: שלושה סרטים של עירוני ה’ עשו את הבלתי־אפשרי ונכנסו לפסטיבל הבינלאומי במיאמי

שלושה סרטים. שלושה סיפורים. שלושה צעירים שחיפשו דרך לנשום בתוך כאב שאי־אפשר להחזיק לבד. מגמת הקולנוע של עירוני ה’ חיפה עשתה השבוע את מה שמרגיש כמו נס קטן: שלושה סרטי גמר – כולם עוסקים באוקטובר 7 – התקבלו לפסטיבל הסרטים היהודי הבינלאומי במיאמי, ויוקרנו בפני קהל רחב ב־21 בינואר 2026. לא “פסטיבל לתלמידים”. לא “בקטגוריית נוער”. פסטיבל בינלאומי של ממש. והם בפנים.

הסיפור הראשון חוזר אל עדן ליז אוחיון ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה. הסרט של נוי רוטנברג, בוגרת המחזור של 2024, אינו רק תיעוד. הוא מגע עדין בין זיכרון לבין יצירה. נוי מתארת קשר שנבנה לאט בין המצלמה לבין משפחת אוחיון, רגעים שבהם הקולנוע הופך משיעור מקצועי למסע אישי: “הרגשתי שאני עושה משהו גדול יותר מסרט גמר — שאני עוזרת להנציח את עדן,” היא אומרת. המשפט הזה מרחף כמו תאורה רכה מעל כל הפרויקט.

הסיפור השני הוא על תומר קרן ז"ל — בוגר בית הספר, לוחם גולני, שנפל בלחימה בצפון במהלך מלחמת “חרבות ברזל”. יובל רוגר, בוגר מחזור 2025, הפך את העשייה הקולנועית לתיקון קטן של צדק: להחזיר לתומר את הקול. “עשינו את זה למענו ולמען בן, אחיו שלמד איתנו בשכבה,” הוא מספר. וזה מורגש. זה סרט שלא נבנה מכאב — הוא נבנה מאהבה.

הסיפור השלישי לוקח את אותו תאריך — 7 באוקטובר — אבל מחזיר לשנת 2004. פיגוע מלון הילטון טאבה. המורה יעל ניב איבדה בו את אמה ואת אחיה. הסרט של ליאן פרס, גם היא בוגרת מחזור 2025, שוזר סיפור אישי בתוך סיפור לאומי, כמו שחיפה יודעת לעשות — שכבת כאב על שכבת תקווה. יעל מספרת: “זה מסע התמודדות אישי, אבל גם חיבור עמוק לאסון של כולנו ב־7.10.2023.” יש רגעים בסרטים שבהם לא צריך לדבר — האוויר מספר הכול.

לא רק הבמאים הגיעו. נציגות חיפאית שלמה תעמוד במיאמי: מורין אוחיון, אחותה של עדן; בן קרן, אחיו של תומר; ויעל ניב, שהסיפור שלה נוגע בשני העשורים שמפרידים בין שתי הזוועות. לאחר הקרנת הסרטים יתקיים שיח על הבמה — זיכרון, כאב, דור צעיר שמחזיק סיפור שגדול ממנו, אבל מספר אותו בכל זאת.

המנהל האמנותי של הפסטיבל, איגור שטרנברג, לא הסתיר את התלהבותו. הוא בחר להציג את הסרטים אף שהם אינם שייכים לז’אנר הפסטיבל. זה נדיר. זה מחמיא. ובעיקר — זה מוכיח שהקולנוע החיפאי כבר מזמן לא משחק רק במגרש המקומי.

ראש העיר יונה יהב אמר זאת בפשטות של מי שמביט מהצד ורואה תופעה: “התלמידים בנו מהכאב יצירה מרגשת שמגיעה לקהלים בעולם כולו.” קשה לנסח את זה טוב יותר. זה לא רק הישג חינוכי — זה הישג אנושי.

אילנה טרוק, ראש מנהל החינוך, מזכירה שזה לא מקרי: המגמה היא מודל. מקום שבו בני נוער לומדים להחזיק מצלמה כמו שמחזיקים אמת. “זוהי דוגמה לחדשנות חינוכית ולביטוי אישי משמעותי,” היא אומרת.

ומעל כולם, איציק שלם קמינסקי, מנהל עירוני ה’, מחבר את הרוח: “בסרטים האלה יש את כל ההוויה הישראלית — כאב, קושי, ותשוקה עזה לחיים.” הוא מקפיד להזכיר את מושיקו הקמן, מנהל החטיבה העליונה ורכז המגמה, שמוביל את הקולנוע של בית הספר לשלושה סרטים במיאמי. שלושה.

לא בכל יום חיפה נוגעת בעולם. שלושה סרטים. שלושה יוצרים צעירים. שלושה זיכרונות שמסרבים להישכח. ואם יש רגע שבו עיר שלמה יכולה להתגאות בדור הבא שלה — זה בדיוק הרגע הזה.