בין סליחות לרימון מתפוצץ – מסע פיוטי על סף חוק הגיוס והאחדות הישראלית

עמדתי ליד השער בנתב״ג עם התיק השחור שקורע את הכתף, כרטיס מקומט בין האצבעות, וסידור קטן שכבר ידע זיעה ונסיעות תחוב בין הגרביים. ראיתי את המטוס מחכה מעבר לזכוכית כמו חיה לבנה שנושמת. אנשים לבושים לבן – כמה עם כיפות דקות, כמה עם שטריימלים גדולים – שרו, בכו, חיבקו. גיטרות רעדו על גבם. מזון מהיר, קפה שרוף, ריח דלק שמיימי: אלה היו הריחות הסופיים לפני ההתרוממות. ואז יד. לא בום דרמתי של מוסר, אלא מגע של כפפה, קר שהעביר שוק: “עיכוב יציאה מהארץ. אתה חייב גיוס. בוא איתי.” המשפט נחת כמו אבן כבדה על החזה. המזוודה שלי עלתה במסוע והמשיכה קדימה בלי אותי. מאחורי הדלתות האנרגיה המשיכה, השירה המשיכה, ואני נכנסתי לחדר קטן, לוח לבן, מסך כחול, משפט יבש: “דרוש לחקירה בגין אי־סידור מעמד שירות צבאי.” זה לא היה פסק דין מידי – זה היה יומן שיודיע לעולם שהמקום שלי נדחה לעתיד שאיננו שלי.

ברכבת צפונה כל המיקרו־פרטים עשו את דרכם אלי במעגלים: ריח חומר ניקוי שנגמר, דביקות קלה של מושב פלסטיק ירוק על הירך, כפית של חריקת מסילה שמזכירה שעון שמתקתק בטון אחר. בחלון, הבבואה נראתה כמשהו אחר – פנים עייפות, זיפים קצרים, עיניים שמצטיירות עם חוסר שינה. המולי ישב חייל – מדים מקומטים, תיק ירוק שכבר ידע תיאבון וחולשה, כתם בוץ על הברך הימנית. לידו שני בחורים שחורים־לבנים, עיניים שקועות בספר קטן, אצבעות זזות כמו זרועות קטנות שמקלדות סמלים קדומים. הם לא נשאו אותו כמשוכה; הם נשאו אותו כביטחון.

בדיוק שם – בין החייל לשני הלבנים – נפל בי כל הסיפור של הבית. אבא במדים ששמר על קו שלא ידענו את שמו, אחי עם תמונה על הקיר שבה ידו אוחזת ברובה והחיוך שלו מניס יתר על המידה, אחותי שהלכה לעבודה עם ילדים שהיקום זרק עליהם חורים. ואני לא לבשתי כלום מזה. לא נישאתי. לא נשארתי בדיו, לא שכבתי בשדה. תמיד אמרתי לעצמי שזה רק פסק זמן – עוד יקראו, עוד יגיעו המכתבים, עוד יהיה זמן להוכיח – אבל ברגע שהמשפט נכתב על גבי מסך לבן היה שם חור גדול שאי־אפשר היה להדביק.

החייל שם הרגיש את המבט שלי במצחו. הוא צחק – צחוק מתוח, סוג של חצי־חיוך שנותן לך לדעת איך נראית עייפות רוכבת על כעס. “מה אתה בוהה?” שאל, בקול חזק מספיק כדי שאנשים בסביבתי ישמעו. אמרתי “סתם”, והיינו שנינו שותקים. זהו השותק שמדבר. יש בו רמזים של בושה ואיזו דרישה לחמלה שאיני יודע לנסח. הוא אמר משהו על כך שלא כדאי לתלות כל כך הרבה בתקוות של טיסות; אמר משהו על כך שהדברים שממנו אתה בורח מוצאים אותך אחר כך בחיבוק פחות נוח. לא אמרתי את השם של המשפחה, לא אמרתי מה זה עושה לי כשאני רואה את התמונות, כשהשיחה על חוק הגיוס נובעת שוב ושוב ברדיו וממלאת את האוויר בשמות של חוקים, סעיפים, וכינויי רחוב כואבים. הוא אמר, יותר כעצה של אדם שכבר ירד למציאות: “אל תתחרט לפני שאתה יודע מה ההחלטה שלך תהיה מחר.” משפט שנשאר אצלי כמו אבן קטנה בכיס.

בירידה מהתחנה בחיפה הרגשתי את העיר חודרת בי באפה: ריח שמרים, חום של תנור במאפייה, לחות שממשיכה לעקוב אחרי כל צעד.עליתי לרחובות נווה שאנן – חלונות, מגרשים קטנים, קיוסקים , הקשיבו. ילדים דחפו אחד את השני, נשים נושאות שקיות עם רימונים ויבולים, חיילים חצובים במראה המשפחה של כולנו. עברתי ליד בית הקפה שבו היינו יושבים פעם, ליד דוכן הפלאפל שבו אבא אמר שאוכל להיות כל דבר חוץ מצבא -אבל גם הוא לבש מדים פעם, וכעת היה לנו את המורשת הזאת שהולכת מדור לדור. כל פיסה מהעיר הזכירה לי סצנות חלשות , את עצמי כנער על ספסל מתכת מצייר במקום ללמוד, את פנינו בבית כשהאב סגר את הדלת של אחרי המשמרת, את אימהות שסוגרות את הלילה בסירים וריחות שמותרו רק למשפחות.

נכנסתי לבית הכנסת השכונתי כמו נכנס אדם שמתמצא בפצע פתוח; הדלת הצרגה מתכת כחולה נשמעה כמו צו של מסורת. בפנים – ריח שעווה, ספרי תפילה עם דפים דחוסים שבזקנים ידיהם כבר לא זזות במהירות, ספסלים שחוקים שקוראים לעמידה. החזן פתח את הקול שלו והוא היה סדוק; הניגון שלו דחס נקישות של זמן לתוך כל מילה. היה שם ילד קטן שבמקום לשבת שינה רכש לי נמרצות והסתובב בין הרגליים, נגע בטליתות, צחק כאילו מה שמולו הוא כולו חסד. חייל אחר, צעיר פחות, הניח את הראש על סידורו ונרדם כרוך בציווי של שבת וחול. השכונה נשמעה כולה, דפיקות דלתות, לחישות, צחוק קטן שמתהפך לבכי – והקול המדוד של החזן חזר על פסוקים ישנים שאומרים את אותם התכנים של דין ורחמים: מי יחיה ומי ימות, מי יקרא, מי יקבל. זה לא היה דרשני, זה היה מבחן. כשמילים אלה נזרקו לחלל, הן לא נשמעו כמו ביטוי דתי בלבד – הן נשמעו כתזכורת לאיך החברה שולפת מבחנים מכל אחד מהאנשים שבה.

בפרוזדור, זקן ישן עצר אותי. פניו מקומטות, עיניים קטנות ושותפות עולם שצריך לארוג אותן יחד. “אתה נראה כמו מי ששמע משפט,” הוא אמר. לא שאלתי אותו איך. הוא סובב אותי והתבונן כאילו קורא תו מוזיקלי: “בוא אליי אחרי התפילה.” אמרתי לו שאולי עוד מעט. הוא אחז בכתף כאילו היה לו נייר פטיש ביד ונגע. העיניים שלו אמרו את הדבר שהחזן אמר באותו רגע: “אין מי שלא חוטא. אין מי שלא נשבר. כל אחד בתורו צריך להישבר כדי שיכיר מה נשאר ממנו. אתה תדע מה לעשות.” לא היתה מנחמת גדולה בדבריו – הייתה בה סוג של רצון לחתוך.

האי־וודאות התערבבה לידי בשולחן החג. המפה הלבנה נפרשה, יש בה קמטים שלא ראיתי כברו, כלי פורצלן דקיקים של סבתא נרקדו בכבדות על השולחן. אמא הניחה את הדג עם הראש, ואני ראיתי בעיני רוחי את הראש הזה מביט אלי, מציצן את עיניו כאילו יודע סוד שיש לי בטן מלאה ממנו. אבא מזג יין, ידו רעדה קלות. זה היה רעד של מי שעבר לילות עבודה, אבל גם רעד של מי שפחד לומר משהו בחזקה. האחים צחקו – צחוק קצת גדול מדי אחרי שנים של אי־נוחות פוליטית מסביב לשולחן, צחוק שהוא גם מחסום. על המסך בצד חדר האוכל חדשות החג, כותרות מהרחובות: הפגנות של צעירים, עצרות של חיילי מילואים, שינויים שמדברים על חוקי גיוס, שמות וסעיפים שהפכו לסוג של לחם יומי עבור כולנו. ישבתי ושמעתי את כל זה כקו רקע; קול פנימי כמו מנורה מתנודדת הנע בין אמצע הכיסא לראש השולחן אמר לי: אנחנו עומדים בעת של ייחודים, של בחינות לאומיות. האם אתה בתוך המבחן הזה? האם אתה מחוץ לו? האם יש לך זכות לקבל חזרה את מקומך?

והאחיין. הוא טיפס על הברכיים שלי, ומקומו היה חם, צעיר, לא יודע עדיין מה המשמעות של המדים, של פני השולחן, של המלחמות האלה שמזכירות כתמים על חיפויי הבגדים. “דוד אלון, תגיד לי סיפור,” הוא אמר, בקול ישר שיגע בי כמו מברג. זה לא היתה בקשה תמימה. זה היה צו. כשהילד אמר את המילים האלה נפלתי בתוך עצמי והבנתי שהסיפור שנדרש ממני לא נמצא בשדה רחוק או בית כנסת גדול, אלא פה: בפנים של החום הרגיל, בתוך הרגע שבו אחד מבקש ממך להבין אותו. זה הסיפור – לא העלייה לאומן, לא הכיסוי של העולמות הרוחניים לחלוטין, לא ההימלטות לתרמיל של טיול. הסיפור הוא ההיפוך הזה: להיות זה שנמצא סביב השולחן, להיות קול שאומר לילד משהו שמרחיב לו את השולחן.

סליחות – אלה היו הלילות שבהם העיר נשמעה כמחול של גלי ציפייה. ברחוב ראיתי אנשים הולכים לקראת התפילות; צעירים חֲבולים במעילים חמים, קשישים עם כובעים ולבבות גדולים. בבית הכנסת הגדול השכונתי הצטופפנו כמו נהר במקרה של גאות; הכרזת הסליחות החלה בעמידה, בקול שמחפש את הגבול בין החטא והרחמים. הקול של השופר הראשון קרע את העורקים – טק-טק, תקיעה ארוכה, תקיעה שמרימה את הראש כאילו היקום נסדק ונפתח. השירה היתה דחוסה, קמטים של קולות הולכים ונמוגים, והלב שלי , אשר כבר הודח ברגעים רבים – נמחץ ונפתח שוב ושוב. זה היה יום של עמדת דין ועמדת רחמים במקביל; לא הכרתי הצדדים, ידעתי רק כאב שמדלג לי על מפלס הריאות. התפילה נמשכה; אדם ליד אדם, ידיים שלוחות, קולו של החזן כמו חבל הסיסם שאוחז בזכרון של העולם.

באחת הסליחות התקרבתי לאדם שעל יד הדלת , מעין שכן זקן שכבר שנים היה שם בערפל של העיר. הוא הביט בי, העיניים מלאות מים, והניח יד על הכתף שלי כאילו היא אבן חמה שנמצאת שם מאז שנולדתי. “אתה יודע למה אנחנו באים?” הוא שאל בשקט. לא חיפשתי עונג בשאלה – היא היתה של אדם שמנסה להגיע לשורש: “כדי לבחור. לבחור כל שנה מחדש.” לא שאלתי אותו איך נכון לבחור, אבל הרגשתי שהיא שאלה שמורכבת מהיכולת לנטוש את הפחדים ואת ההסתרה. הוא אמר שלא ייכנס לו למשפט, אבל שיש קשור בשנים של שירות ודור של זקנים שאינם מבינים את המלחמה הזאת – זו מלחמה על השמות של המשמעות. הוא דיבר על אחדות שלא נמדדת בסטטיסטיקה אלא ברגע שבו מישהו עומד לידך בלי לבקש ממך להיות דומה לו.

בהפסקת בין הסליחות, כשחוץ ניסה לטשטש את החורף ואת החום שבפנים, הלכתי לרחוב. הקולות של המחאה הפריעו לריח של מאפה שהיה טרי. היה שם בוקר שבו הדגלים נראו כמו שקים של געגוע – חצי פתוחים, חצי נתלים. אל מול מרכז העיר קבוצה צעירה צעקה על “שוויון בנטל!” והקהל שלידה צעק בחזרה על “כבוד דת!” — שורות שהחלו להרגיש כמו קנים של ספינה בפיצול סוער. חשבתי על כל המלים האלה – שוויון, כבוד, חובה, זכות -ואני שם ביניהן כמו מטוטלת חסרת מנוח.

העיר נראתה פתאום כמו חיתוך של מגילות , כל מגילה שונה משנייה. כל אדם נושא את הטעינה שלו. כל משפחה יודעת שבהכרעה הזאת יש נפילה. אבל איפה אני? איפה אני בתוך כל המלים הללו? האם אני אדם של פעולה? שלקחתי פסקי דין אישיים? או שאני אדם של רוח, שקלתי את האמונה כמעין מגן? התשובות לא היו ברורות. הפחד הגדול ביותר היה לא לדעת מתי עובר הפער בין איפה שאתה עומד לבין מה שמצפים ממך.

חזרתי הביתה בלילה, מותש. הנשימה היתה כבדה אבל לא מפורקת. ישבתי, התבוננתי בקירות מלאי פוסטרים ישנים, תמונות של מסעות, שירים שפעם כתבתי. המילים שזרעתי להם – על אדמה רחוקה, על צללים שבח דם ותקווה – נראו פתאום כמשהו שאני לא יכול להקריא לילד שאחז בזקני. הייתי צריך סיפור שלא יברח מהעיניים, סיפור שיאמר לו איך זה להיות חלק ממשפחה שמשהו בה נתון במצב של מבחן מתמשך.

בלילה, בחלומות שהיו מלאים בקולות הסליחות, ראיתי את המטוס שנעלם. הוא התמוסס והפך לשולחן, הפך לרימון, כל גרגר אדום נשפך כמו דם ובאותו הזמן כמו תקווה. הילד שלח ידו ואני לקחתי. לא בחרתי להרוס את הדימוי של הלב, בחרתי להיות שם. והבחירה הזאת, אולי, היא מה שהופך אותי למשהו שאני יכול להחזיק מול המראה.

בשעות הבוקר של ראש השנה, כשהעיר היתה עדיין מכוסה במין אור לבן שמבהיר הכל, יצאתי החוצה. הרחובות היו מלאים בשקט של אנשים שמנסים ליצור שנה חדשה. חלות חמות על המדפים, ילדים צוחקים כמו כשהם מגלים דבר חדש, ואילו המחשבה על מה שיקרה בעתיד התעתעה אלי כמו ענן שצף. בשקט הזה שמעתי את המחשבה הכי חדה: אולי עוד לא מאוחר; אולי המועד שבו אני אעמוד גם אני בגבול יהיה שם מחר; אולי עוד אלבש מדים; אולי עוד אשיר סליחות עם קהל גדול; אולי עוד אוסר את הפחד בעדינות של אחר.

אבל היתה עוד מחשבה אחרת שלא היתה פחות חזקה: גם אם לא – הבית הוא כאן. הסיפור של העם לא נמצא רק בזירה הגדולה; הוא לא רק בחוקי גיוס או במחאות. הסיפור נמצא בישיבה מול המשפחה, בבהייה של נר, בנשיפה של שופר, בבקשה קטנה של ילד שצועק “ספר”. זה הסיפור שצריך לכתוב, זה הסיפור שאחרי כל חוקים.

עמדתי בחוץ וחייכתי חיוך קטן, לא החקוי של מי שמסתיר את הכאב, לא הציניות של מי שמסתיר את הבושה -אלא חיוך שמגיע ממקום שבו אתה מקבל את המום ואת האפשרות להתחיל שוב. בליבי נגן ביתי ישן נשמע: אין שום ייאוש בעולם כלל. קרעתי ממנו את הקווים, לא כשרשור אופטימי טוב, אלא כמשפט שגורם לך להישאר. אני נשארתי. תפסתי את הסידור הקטן שלי, אחזתי בו כמו באחרון, והלכתי לחזור לשולחן. הילד כבר חיכה, עיניים גדולות, והוא אמר בלי חשש: “עוד לא סיפרת על איך צחקנו אחר כך.” שמעתי את זה כאילו אני עומד לשלוח אותו הלאה עם סיפור שלא ימריא אליו מטוס ואז יפול; שמעתי את זה כסיבה לא להחליף את מקומי.

החלטתי לספר לו את הסיפור. לא את זה על המטוס, לא את זה על התרמיל הרחוק. את זה על היום שבו אתה עומד, לא יודע מה יקרה, ורק בכל מקרה מחליט להתיישב ולומר משהו אמת – וזהו דבר שאפשר לקרוא לו גבורה אחרת, אולי קטן, אולי בלי צבא, אבל מוחשי. כשהתחלתי לדבר, על אבא שלי, על אחי, על אחותי, על הדג עם הראש, על ריח השמן של החג – הילד הנהן, והאוויר בבית נורמל. אולי זה היה ניצחון קטן, לא מסחרי, אבל הסקתי מזה את הלהט לו אני זקוק כדי לעמוד ולהיות אדם, לא בריחה.

באותו ראש השנה, בין סלסולי התפילה לבין התגובות העירוניות לשאלות כבדות, הבנתי שהשאלה של מקום היא לא רק שאלת אחיזת פלג; היא שאלה של מי אתה מול עצמך ומול מי שמצפה ממך. אם הייתי צריך לבחור — האם להיות זה שמשתחרר מהחובה או זה שנשאר כדי לשאת -הבחירה שלי, בסופו של דבר, היתה לבחור בהיה של עצמי כנקודת התחלה: להיות נוכח, להיות מוכן לענות לסכין של השאלה, ולהבין שאחדות היא לא וויתור על אותנטיות, אלא ניסיון לגעת בזהות של חברך כאילו היא גם שלך.

אני יודע שיש אנשים שיצינו על המילים האלה, שיש שיאמרו שאני מסובב מעגלים של חרטה ונחמה. אבל אני גם יודע, באופן בו איש לא יכול ללקט ממנו, שהשנה הזאת, השנה שבה נתגלגלו ההפגנות ברחובות, שבה נדונו חוקים שספגו כל כך הרבה תיוגים ורגשות, הייתה בשבילי לא פחות משליחות פנימית. לא עשיתי ניסים גדולים; לא כבשתי צוקים; רק נשארתי לשולחן, רק נשארתי להגיד לסבא שיש לו יד חמה על הכתף, רק נשארתי לספר סיפור לילד שלא מבין עדיין כמה קשה להיות גדול.

כך, בין שופר ראשון לשופר האחרון, בין שורות הסליחות שנשמעו בלילה ובין השולחן המואר של הבוקר, התחילה להיווצר אצלי הבנה חדשה – לא כי המדינה שינתה את החוק, לא כי המפה החברתית התמלאה בפתרונות, אלא כי בתוך עצמי מצאתי מקום שבו אני יכול להניח את הכישלון ואת ההבטחה במקביל, ולהחליט כל בוקר מחדש מה אעשה עם הגורל הזה שנקרא אלון סבג.

כל הדמויות שתיארנו כאן אינן אלא צללים בדיוניים, נרקמות מן הדמיון ומן המציאות הסוערת כדי לספר סיפור על כולנו. מי שקורא יודע: גם כשהכול נראה מפורק, גם כשהקולות צורמים והפערים מתרחבים, ישראל תמיד מצטיירת מחדש – כמו רימון שנפתח בכאב אך מגלה בפנים שפע של גרעינים אדומים, שונים אך צמודים זה לזה. אנחנו עוד נמצא את הדרך להיות מאוחדים יותר משהיינו, לא מתוך אחידות כפויה אלא מתוך הפסיפס החי שלנו. שנה טובה, תפילה חרישית לחזרת החטופים, וברכה של שמירה על חיילינו בכל מקום שהם.