שלמה ג׳מוס: האיש שידע לפתוח דלתות – ונעלם מאחורי המנעולים של ביירות

המדרגות הצרות עלו בצליל עמום, כאילו העיר כיסתה אותן בשכבת אבק כדי שלא ישמעו את צעדיו. בביירות המערבית של אוגוסט 1984 האוויר עמד, רווי עשן טבק כבד, שמן מכונות ודלק ישן. התריסים היו מוגפים, הווילונות ספוגי לחות, והאור היחיד בחדרים בקומה השלישית בא ממנורות פלואורסנט חלשות שרטטו צללים ארוכים על הקירות. שלמה ג׳מוס, ראש הקהילה היהודית בעיר, ידע היטב לאן מביאים אותו. הוא ראה דירות כאלה לפני כן – חדרים שאין להם חלון, דלתות שננעלות מבחוץ, מנעולים שמסתובבים לאט כדי שתרגיש כל שנייה. אצל המפלגה הסורית הסוציאלית־לאומית קראו לזה “דירה מבצעית”. אחרים קראו לזה תחנת ביניים בדרך למקום שאין ממנו חזרה.

העיר מסביב הייתה מחולקת כמו לוח שחמט שבור. כל רחוב בידיים אחרות, כל מחסום עם דגל שונה. וואדי אבו־ג׳מיל, שם עבד ג׳מוס מול בית הכנסת “מגן אברהם”, הייתה נתונה לשליטת ה־PPS – תנועה שחילוניותה הייתה על הנייר, אבל בפועל שימשה כזרוע של המודיעין הסורי. הם החזיקו יחידות חמושות, רכבים נטולי סימנים ודירות מסתור מאובזרות. מרתפים עם מיטות ברזל, חדרי חקירה עם שולחן מתכת אחד, גנרטורים מרעישים שממסכים כל קול, ומערכת קשר ישירה למפקדות.

שבוע לפני כן שלושה יהודים מקומיים ואיש עסקים צרפתי נעלמו מהרחובות. בעיר דיברו על זה רק בלחישות. היו שמועות על מבצע חילוץ מתוכנן – רכבים אזרחיים עם לוחיות כפולות, מעבר דרך הרי השוף, חלון מבצעי של שישים דקות שבו השטח אמור היה להיות נקי. מאחורי הקלעים, ג׳מוס דיבר עם אנשים שידעו היטב לעבוד במקומות שבהם לא שואלים שאלות. קראו להם “אנשי מודיעין זרים” בחיוך קטן, אבל כולם ידעו למה הכוונה. הוא הכיר את המסלולים, את השבילים שאפשר להיעלם בהם, את השומרים שאפשר לשכנע.

אבל במערכת כזו סוד לא מחזיק מעמד. מישהו הדליף. אולי זה היה איש PPS עם קשרים למקום אחר, אולי סתם אדם שמכר אינפורמציה למרבה במחיר. המידע זחל למעלה, ואז חזר למטה, טעון ומוכן לפעולה.

בלילה שבו הייתה השיירה לצאת דרומה, שני טנדרים כהים חנו לפתע מול משרדו. הדלתות נפתחו, קריאות בערבית, רובים עם מחסניות חצי שלופות. הם תפסו אותו בלי להרים את הקול יותר מדי, העלו אותו לרכב, והוא הבין שהדרך שהוא תכנן להשתמש בה הפכה לדרך שתקח אותו למקום שממנו לא חוזרים. תוך פחות משעה, דלת ברזל נטרקה מאחוריו. חריץ צר בחלק העליון נתן קצת אוויר, רעש הגנרטור נשמע מהחדר הסמוך, וצעדיהם של השומרים נבלעו בקירות. הוא ידע שהוא עכשיו קלף במיקוח, ואולי יעד סופי.

ה־PPS לא צמח בחלל ריק. המפלגה הסורית הסוציאלית־לאומית נוסדה ב־1932 בביירות בידי אנטון סעדה, אינטלקטואל כריזמטי שדמיין "סוריה גדולה" – מרחב גיאוגרפי אחד שיכלול את סוריה, לבנון, פלסטין, ירדן, קפריסין, עיראק וחלקים מטורקיה. האידיאולוגיה הייתה חילונית־לאומית, עוינת לחלוקות דתיות, ומוקסמת מרעיון המדינה הכול־יכולה. אך בתוך עשור הפכה התנועה ממסגרת רעיונית לארגון בעל זרוע צבאית מאומנת, בעלת מבנה פיקודי ברור ומנגנון משמעת של שירות חשאי.

ההיסטוריה שלה שזורה בשמות שהפכו לקוד במעגלי הביון האזורי. חביב שרתוני, האיש שחיסל את הנשיא בשיר ג׳ומאייל ב־1982 בפיצוץ ממוקד בבניין המטה של הפלנגות – לא היה סתם מתנקש, אלא פעיל PPS שהופעל במישרין על ידי המודיעין הסורי. קודמיו וממשיכיו – מפקדים מקומיים כמו אינאם רמזה, ג’ורג’ עוויד וחאלד אחמד – ניהלו חוליות חמושות ששלחו לוחמים לקרבות פנים בלבנון, למבצעי חטיפה ולהעברות מודיעין. ה־PPS היה, בפועל, יחידת שטח של דמשק, נהנה ממימון, נשק והגנה מדינית, ובמקביל שיתף פעולה עם חזבאללה, "אמל" ופלגים פלסטיניים פרו־סוריים כמו "החזית העממית – המפקדה הכללית" של אחמד ג’יבריל.

הקשרים הללו לא היו רק טקטיים; הם נבנו על תפיסה אסטרטגית משותפת: יצירת רשת חוצת־עדות וגבולות, שמסוגלת להפעיל לחץ על יריבים מבית ומחוץ. חטיפות היו חלק אינטגרלי מהשיטה – כלי מיקוח במו״מ מול מדינות המערב, ישראל, ולעיתים אף מול משטרים ערביים אחרים. יהודים נעלמו ממדרכות ביירות, עיתונאים ודיפלומטים נחטפו בנתיבי הגישה לשדה התעופה או הוסעו במכוניות אזרחיות לשכונות בשליטת המפלגה. משם, השרשרת הייתה מוכרת: PPS החזיק, חקר והעביר את ה"נכסים" לידי חזבאללה או לגורם אחר שינהל את הסחיטה הפוליטית.

כך, באמצע שנות ה־80, כשהרחובות בערו ומחסומים החליפו את גבולות המדינה, ה־PPS היה הרבה מעבר למפלגה – הוא היה חלק מהארכיטקטורה הגיאו־ביטחונית של האזור. מי שישב בראשו ידע היטב שהוא מחזיק ביד לא רק את המפתחות למרתפים חשוכים, אלא גם מנופי לחץ ששינו, לעיתים בלחיצת הדק אחת, את מהלך ההיסטוריה של לבנון והמזרח התיכון כולו.

הדירה התרוקנה יום אחד כמו שנמלאה. שומרים הלכו, הריח נשאר. חלק מהחטופים נמסרו לחזבאללה, אחרים הועברו למתקנים סוריים. שלמה ג׳מוס לא שב. בישראל קיבלו אותו כהרוג מלכות, אבל המשפחה שחצתה את הגבול ב־1989 לא הפסיקה לשאול.

ארבעה עשורים אחר כך, באוגוסט 2025, תום בראק ירד ברחובות ביירות כמו מי שחוזר אל זיכרון שמעולם לא חי בו, אבל נחרט עמוק בדמו. השליח האמריקאי מטעם הבית הלבן לא הגיע לכאן רק עם נייר חתום בידי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, אלא גם עם היסטוריה משפחתית ששורשיה טמונים עמוק באדמת לבנון. סבו וסבתו נולדו בזחאלה – בירת הערק, עיר של כרמים, בתי אבן לבנים ונהרות שנחצבו בין ההרים – והפליגו בראשית המאה ה־20, עוד ב־1900, מזרחה-מערבה, אל מיאמי שבפלורידה. הם נשאו איתם את ריח הענבים המותססים, את הטעם החריף של האניס, ואת הסיפורים על עיר של מסחר וחופש, שבה מילה טובה שווה חוזה חתום. הילדות של בראק נצבעה באותן אנקדוטות: לילות שבהם הערק נשפך לכוסות מזכוכית עבה, והמבוגרים דיברו על לבנון כאילו הייתה גן עדן שנמצא מעבר לים, רק צריך לדעת לשוב אליו.

הפעם, כשעמד במרכז ביירות, הוא החזיק ביד מסמך שנועד, לפחות על הנייר, לשנות את פני המדינה: ליישם סוף־סוף את סעיפי הסכמי טאיף מ־1989 – לפרק את כל המיליציות החמושות, להחזיר את הנשק לידי המדינה, ולסיים את עידן ה”חדרים האפלים” שבהם אנשים נעלמו ללא משפט. לפי התוכנית, עד סוף השנה חיזבאללה יתפרק מדרום הליטני, ישראל תיסוג בהתאם, ולבנון תקבל סיוע כלכלי נדיב. בראק הציג זאת כהזדמנות היסטורית “להשלים את טאיף”, אבל בעומק דבריו ניכר גם משהו אחר – ניסיון פרטי, כמעט אינטימי, להשיב למקום שממנו יצאה משפחתו תחושת ריבונות שלא נדרסה בידי כוחות מקבילים.

הרחובות, עם זאת, דיברו בשפה אחרת. אלה היו אותם סמטאות שבהן ה־PPS שלט לפני ארבעה עשורים, כשהם קובעים מי עובר, מי נעצר, ומי פשוט נעלם. אז, כמו היום, המבחן האמיתי לא היה במסמכים ולא בהצהרות – אלא בשאלה הפשוטה והקשה: מי מחזיק את המפתח. השמות השתנו – PPS אז, חיזבאללה היום – אך השיטה נשארה: מנגנון כוח מחוץ למסגרת המדינה, מחזיק באמצעי לחימה, פועל בנאמנות למרכז כוח חיצוני, ומסוגל להפעיל כוח פיזי, כלכלי ותודעתי ללא פיקוח.

במובן הגיאופוליטי, המסמך של בראק לא עוסק רק בלבנון. הוא נוגע בשאלות של מאזן כוח אזורי – בין איראן, ישראל, וסעודיה; בין השפעה אמריקאית לנוכחות רוסית; בין השאלה אם לבנון היא מדינה ריבונית או שטח הפעלה במאבק רחב יותר. יישום טאיף היום פירושו לא רק סוף המיליציות, אלא גם חיזוק הרעיון שמדינות במזרח התיכון יכולות להתקיים בלי כוחות חמושים מקבילים, בלי “דירות מבצעיות”, בלי כלכלה שחורה הנשענת על הברחות ושוחד

הסיפור של שלמה ג׳מוס הוא לא רק פרק היסטורי, הוא פצע פתוח שדרכו אפשר להביט אל ההווה הזה. ב־1984, זה היה ה־PPS, בשירות דמשק, שידע להחזיק במפתחות לדלתות שלא נפתחו שוב. ב־2025, אלה אותם מנעולים, רק עם שלט אחר – חיזבאללה, בשירות טהראן. עבור תום בראק, החזרה לביירות היא לא רק שליחות דיפלומטית; היא חוט שמוביל אותו אחורה, אל זחאלה של סבו וסבתו, אל המורשת שהפליגה ב־1900 למיאמי, ואל המחשבה שייתכן כי היום, בידיו, יש מפתח שיכול לפתוח לא רק את עתידה של לבנון – אלא גם את דלתות הזיכרון והצדק.

ביירות יודעת מה שהמסמך לא מעז לכתוב: מי שידע להחזיק מפתח למרתף אחד, ימצא דרך להחזיק מפתח למרתף אחר. אבל היום, לראשונה מזה עשרות שנים, נפתחה סדק של אפשרות – לא רק לפרק מנעולים, אלא גם להשיב הביתה את מי שתרם, שסיכן את חייו, ונעלם אל תוך החושך. משפחתו של שלמה ג׳מוס בישראל מחכה מאז, יום אחר יום, שנה אחר שנה, לצלצול בדלת, להודעה רשמית, או לפחות לעצמות שיחזרו עטופות בדגל.

זו ההזדמנות. כזו לא הייתה מאז סיום מלחמת האזרחים בלבנון – עכשיו, כשההסכמים הישנים נבחנים מחדש, כשהמיליציות ניצבות מול קו סוף שעד אתמול נראה דמיוני, זה הרגע להפוך את סיפורו של ג׳מוס ממסמך ארכיוני לשורת מעשה. להחזיר את עצמותיו לקבורת גיבורים בישראל. לקבור אותו לא רק בשם משפחתו, אלא בשם עיקרון פשוט: מי שנלחם ושילם את המחיר – ראוי לחזור הביתה.

לא נשכח כי בין הצללים של שלמה ג׳מוס מהדהדות עוד דמויות שנבלעו באותו חלל אפור שבין דיפלומטיה לביון. שמותיהם של נעדרים וחטופים מלבנון, מסוריה וכמובן החטופים מעזה משתרגים זה בזה, חלקם הפכו לאייקונים לאומיים – כמו רון ארד, הנווט שנפל בשבי אמל ב־1986 ונעלם במסלול שהוביל דרך איראן ועד להיעלמות מוחלטת, או אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בלב המשטר הסורי, נלכד והוצא להורג ב־1965, כשמקום קבורתו נשאר עד היום בגדר תעלומה וחלקם, שלא באשמתם הופכים לכל המדינה את הבטן מדי יום, כאילו נלמד הלקח. הם, לצד עשרות אחרים – חיילים, אזרחים, בני קהילות שנעלמו מאחורי דלתות שננעלו בשם אידיאולוגיות, נקמות ומאזני כוח – מהווים את רקמת החוב ההיסטורי שעדיין פתוחה.

היום, כאשר מסדרונות המדיניות נפתחים שוב סביב הסכמי טאיף, כשהלחץ האמריקאי־בינלאומי על לבנון ואיראן מגיע לשיאים שלא נראו זה שנים, נוצרת הזדמנות נדירה – לא רק לסיים עידן של מיליציות חמושות, אלא גם לפתוח את התיקים הישנים, לחשוף את מה שנקבר בארכיוני הצל, ולהחזיר את מי שאפשר הביתה. התקווה הזו נושאת עמה גם מבט דרום־מערבה, אל עזה, שם משפחות ישראליות מחכות כבר חודשים ארוכים לשובם של יקיריהן. המהלך המדיני, אם ינוצל בתבונה, יכול לחבר בין חזיתות, בין תקופות ובין שמות – מג׳מוס לארד, מכהן ועד החטופים של היום – ולהפוך את המילים "להחזיר הביתה" ממחווה רגשית להחלטה אסטרטגית, כזו שסוגרת מעגלים היסטוריים ומאירה מסדרונות שהיו סגורים בחשכה.

למעקב אחרי כרמליסט בטלגרם https://t.me/abucarmelist