עם כלביא יקום: שוק תלפיות, ג׳וינט של חסד, ושבת שלא נכנעת

השמש של שישי בבוקר עוד לא החליטה אם תכה או תלטף. היא משתחלת בין קירות האבן של שוק תלפיות כמו ילדה שמתעוררת לתוך בית ישן, מחליקה על סורגי ברזל חלודים, מברישה דגלים דהויים מעל דוכני פלפלונים. הרחוב מתמתח לתוך השוק והעיר נושפת נענע ולחם – כוסברה על משטח עץ, קלמנטינות מבריקות כמו מטבעות זהב של סבתא שנעלמה. בתוך כל זה שימי יורד מהמונית, בולע את הרחוב כמו שאיפה ראשונה של ג’וינט שכבר מתגלגל לו בתודעה. עיניו עמוקות, לא עייפות אלא כאלו שמכירות את הכביסה של החיים מבפנים. חולצת ה־Peacekeeper שלו כבר איבדה את ה־P, כאילו מישהו הסיר את השלום מהשומר והשאיר רק את ההליכה.

הוא נע קדימה כמו מישהו שמכבד את הסחורה. כל דוכן הוא עצירה קצרה במוזיאון של זיכרון: עגבנייה שמזכירה פנס לילה בביירות, צנונית שצמחה כמו תקווה, זעתר שדומה לריח שבא אחרי מבצע צבאי. ואז פתאום קול מתנגן, “אתה מהצפון?” בקצב שאינו לגמרי מקומי. הוא מסובב את ראשו. היא עומדת שם, בין הסחורות.

אינגה. עיניים בצבע של ים שראה סערה. צמה אחת שמטיילת על גב שזוף בשמש אחרת. תיק בד עם רקמה של עץ החיים, ובגופייה לבנה עם כתם קטן של רימון. גרמנייה. רופאה לעתיד. בטכניון היא לומדת אנטומיה, אבל בחיים — היא מחפשת רגש מתחת לצלע.

“צפונית מדי,” הוא עונה, “פעם ראש הנקרה. היום גר עם עציץ וצלעל הכרמל.”

היא מהנהנת. מתקרבת. משוחחים. דג או סרדין, פיתה עם זעתר או חמאה. הוא שואל אם תבוא לשבת. “אוהבת אוכל מרוקאי־תימני־אימפריאליסטי?”

“מה זה בדיוק אימפריאליסטי?”

“כשעוף בשקית מתחכך בפילפל אנגלי, ויוצא משהו שאי אפשר לקרוא לו אחרת חוץ ממסורת.”

היא צוחקת. הוא קונה לימונים כבדים כמו שתיקה. והיא, בלי לתכנן, מתחילה ללכת אחריו. בלי תירוץ. בלי צורך. רק כי משהו בו חיכה שתבוא.

מהשוק הם מחליקים לתוך ואדי ניסנאס כאילו מישהו פתח סדק בזמן. הרגליים שלהם נוגעות באבן, אבל המחשבה שלו כבר נגררת למקום אחר. ריח של עלי גפן ממולאים, ניחוח של סבון לבנדר ישן, קולות של עברית מעורבבת בערבית, והעיר — העיר הזו — שואבת אותו פנימה, מחזיקה בו חזק ולא מרפה. אינגה הולכת לידו בשקט, והוא, בתוך עשן הג’וינט, לא יכול להפסיק לחזור על זה. “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.” הוא ממלמל את זה לעצמו. שפתיים נעות בלי קול. הן עם כלביא… כלביא… וכארי… יתנשא. זה לא פסוק, זה מקצב פנימי, דופק קבוע. כאילו כל אבן שהוא דורך עליה אומרת לו: תקום. תקום כבר.

הם גולשים לתוך המושבה הגרמנית. עצי בוגנוויליה גולשים על קירות טמפלריים, דגל ישראל תלוי מהמרפסת של משפחה נוצרית, חלון פתוח עם פשטידת חוביזה על אדן. ושימי לא רואה כלום. רק הפסוק. הן עם כלביא… הן עם כלביא… כארי יתנשא. אינגה עוצרת ליד כנסייה ישנה. “אתה שומע?” היא שואלת. והוא עונה, “אני לא שומע — אני רואה. רואה עם שנופל וקם. רואה חיילים שעוד לא חזרו, רואה אמהות שתולות כביסה במקום תשובות.”

הם יורדים דרך קריית אליעזר. ריח של חציל שרוף ועשן אופנוע. ילד צועק למישהו “חכה לי!” ומישהו אחר מתיז מים על רצפה חמה. שימי עדיין לוחש: “כלביא… כלביא יקום… כארי… יתנשא.” אינגה עוצרת ליד קיר עם גרפיטי של עין: “זה לא קצת הרבה בשביל פסוק אחד?” והוא מסתכל עליה, לוקח שאיפה עמוקה מהג’וינט, מחזיק בפנים. “זה לא פסוק,” הוא אומר לה. “זה מצב קיומי. זה סוד. זו פקודה תודעתית. זה כתוב על הגוף שלי מרגע שנשארתי בחיים. את שומעת אותי מדבר? אני רק הד.”

כשהים נפרש לפניהם פתאום, הוא לא מקום — הוא התגלות. הקצף לבן. הגלים כבדים. חוף בת גלים נושם מולם כאילו גם הוא אומר משהו, בלי מילים. הם מתיישבים על האבן הגדולה, הרוח מצננת את הזרועות, והשמש כבר מחליקה אל תוך אופק. שימי שותק. הפסוק ממשיך לזמזם בתוכו כמו כוורת: הן עם כלביא יקום… הן עם כלביא יקום… הן עם כלביא יקום…

“מה יקרה אם ניפול שוב?” שואלת אינגה בשקט, כמעט בלי להביט בו.

הוא לא עונה מיד. הג’וינט בידו, דולק כמו זכרון שלא כבה. הוא מסתכל אל תוך המים, ולוחש, “אז נקום. כי זה מה שכתוב. כי זה מה שאנחנו. גם אם לא נרצה. גם אם נשבר כבר. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. אין דרך אחרת.”ואז, בלי לומר דבר נוסף, הם קמים והולכים יחד אל הקיוסק הישן של החוף. הוא מזמין שתי בירות. לא שואל אם היא רוצה. היא לוקחת כוס, מחייכת. ברקע מישהו צולה תירס, ילד בוכה, מוזיקה בוקעת מטייפ חצי מקולקל. שימי מצית את הג’וינט הבא, הפעם ארוך ודק, מגולגל בקפידה. “תראי,” הוא מצביע על שקיעה, “אפילו הים מתרומם. כארי יתנשא. לא כי הוא חזק. כי אין לו ברירה.”

ובפנים, בכל נשימה שלו, בכל צעד, הפסוק לוחש חזק יותר: הן עם כלביא יקום… הן עם כלביא יקום… וכארי… יתנשא.
לא שורה. לא סמל. אמת חיה. התעקשות. תחינה.
מוזיקה שלא נגמרת.
והשבת רק מתחילה.

פרשת בלק נפתחת במלך מואב שמזמין את בלעם לקלל את ישראל, אך שוב ושוב — מפי הנביא יוצאת דווקא ברכה. זהו אחד הרגעים החידתיים בתורה: אויב מבקש הרס, והיקום עונה באור. זה לא סתם כישלון טכני של קללה — אלא מהות: יש ברגעים בהם אפילו השונא נאלץ להכיר בקדושה שבאחר. “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” — לא עם שמביס אחרים, אלא עם שקם שוב ושוב, מתוך עצמו, מול כל ניסיון לשבור אותו. אולי המסר הגדול של הפרשה הוא זה: אתה לא נמדד רק לפי מי מברך אותך — אלא לפי הדרך שבה גם הקללה הופכת ברכה.

בחזרה למציאות של שימי – בדירה הקטנה ברחוב יפה נוף, הכרמל מתפשט מתחת למרפסת כמו ציור שאיבד את המסגרת. שימי מדליק פתיליה ישנה. תנור האמייל גונח כשפותחים אותו. השיש מלא פריטים, כמו טקס עתיק: פילה אמנון. מיץ תפוזים ולימון. שיני שום. נענע קצוצה. טחינה. סילאן. עלים. גפרורים. הוא כבר בגלגול שלישי. הג’וינט נולד לו ביד כמו תפילה. דחיסה. גלגול. סגירה. שאיפה. הוא שואף אל תוך הריאות את מה שהלב לא מצליח לשאת לבד.

אינגה עומדת ליד הכיור, מביטה בו. “זה רפואי?”

“זה קיומי,” הוא לוחש. “זה עוזר לי להיזכר שאני קיים.”

הוא מגיש לה את קערת המיץ. “זה הרוטב של הדג. מיץ של שתי תפוזים ואחד לימון. שתי כפות דבש. שום כתוש. מלח, פלפל לבן. מערבבים. אבל בעדינות. זה לא סלט — זה נוסחה.”

היא עושה. הוא מניח את הפילטים בתבנית.

“שימי נענע. לא כי כתוב במתכון. כי זה מה שהלב צריך כשהוא נכנס לתנור.”

“ולמה דג?”

“כי דג לא מדבר. הוא סופג. כמונו.”

הם מכניסים לתנור. ממשיכים לבשר.

הכתף נעטפת בידיים שלו כמו שמיכה. הוא צורב מכל צד. בצל סגול נחתך כמו שיר. שום נמעך כמו זיכרון. רוזמרין משמיע רחש של מדורה רחוקה. יין נשפך אל הסיר. הבשר נרגע. “שעתיים,” הוא אומר. “בלי למהר. בלי למה בכלל. רק להיות.”

היא מקציפה ביצים. מפרידה. הוא עוזר. סוכר. קמח תופח. טחינה. סילאן. קמצוץ הל.

“הטעם כאן הוא באיזון,” הוא אומר. “לא באבקה.”

התנור נדלק שוב. העוגה מוכנה לנשימה.

דפיקה בדלת. סשה ולריסה, זוג עולים חדשים שגרים בקומה מתחת, פעם אנשי עסקים מעונבים במוסקבה והיום כותבים את הסיפור מחדש בארץ אחרת. הם הגיעו ואיתם יין ובלינצ’ס, לבושים כמו שיר ישן משנות השישים. “אנחנו מביאים מהגלות,” סשה מחייך. “אתה מביא את הארץ.”

“לא,” עונה שימי, “אני מביא את מה שנשאר ממנה.”

ואדי מצטרף. שף ערבי־חיפאי, גם שכן ובעיקר חבר ילדות. אדי מביא שמן מכפר יאסיף, עגבניות שטח, לב פתוח. שימי מדליק ג’וינט נוסף. מציע. אדי לוקח. סשה מהסס. אינגה בוחרת שלא, הפעם.

“אז מה זה פרשת בלק?” שואלת לריסה.

“זה כשרוצים לקלל אותך — אבל יוצאת ברכה,” שימי עונה. “כמו שמישהו מנסה לשבור אותך, אבל אתה דווקא מתאהב. או מתעורר.”

הדג יוצא. הריח מתוק. הרוטב תפוזי. הנענע ירוקה מדי בשביל שישי. האורז מתנפח כמו נשימה נכונה.

“זה כמו שאנחנו,” אומרת אינגה, “לא חשבתי שאמצא את עצמי פה, מבשלת עם לוחם הלום־קרב ומריחה הל.”

הטלה מוכן. מתפרק באצבעות. הרימון מתפצפץ על הלשון. יין נמזג. חלה נקרעת. בלינצ’ס חמים. עוגת עננים מרחפת.

הג’וינט השביעי ביד. השמיני כבר מחכה. העשן עולה על המרפסת. הפסוק עולה בפנים.

“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.”

שימי לוחש אותו. לא כמסורת. אלא כעובדה.

“אתם יודעים מה זה לקום כמו כלביא? זה שאתה פוחד, מותש, לא יודע אם תקום בכלל — אבל אתה קם. כי אחרת אתה לא. זה הילד שאוחז שלט ‘השיבו אותם עכשיו’. זו האמא שמנקה חדר שלא חזרו אליו. זה אני — שמבשל שוב למרות שאין לי תיאבון.”

והג’וינט נשרף עד הקצה. העיניים של כולם רכות. אף אחד לא מדבר.

אחרי שהלכו, אחרי שהשולחן נשאר מלא בפירורים וצללים של ריחות, שימי שוב יושב במרפסת. לילה של חיפה. רכבת. חתול. רוח קלה.

הוא מדליק עוד ג’וינט. לא בשביל לשכוח. בשביל לזכור אחרת.

הוא מדפדף במחברת. כותב שורה נוספת:

“אם יש שבת כזו, אז יש גם מחר.”

הוא לוחש:

“תשמור עליהם. על כל מי שעודו בין לבין. על מי ששכח שהוא ברכה. תן שהפסקת האש תהיה התחלה של משהו. תן שהשקט ייקח אחריות. תן שהשבת הזאת לא תהיה רק עצירה. תן שתהיה כיוון. ואם למלחמה נתנו שם – אולי גם לשבת הזאת נקרא סוף־סוף בשם: החזרה הפנימית.”

והג’וינט נמס לאיטו באצבעות. והשקט לא מפחיד. הוא מרפא

אם תדליקו אור קטן השבוע — אולי הוא יאיר בדיוק את הפינה ההיא בלב שכבר ויתרתם עליה. המקום שלא ביקש הרבה: רק שקט, רק רגע, רק שמישהו יראה אותו בלי למהר לתקן. אולי די בנר אחד, בגפרור, בג׳וינט טקסי של מחשבה, כדי להזכיר שעדיין יש בתוכנו חלק שלא התקלקל. שימו נענע על הדג, לא כי זה במתכון — אלא כי מישהו פעם אהב אתכם כך. תנו למשהו קטן ולא מוסבר לקרות — שיחה, חיוך, סליחה, סיר שתפסתם בו זמן. קחו נשימה ארוכה, גם אם היא שורפת קצת מבפנים, ואל תכפו על עצמכם לדעת הכול. אתם לא צריכים להבין הכל כדי להאמין. לפעמים כל מה שצריך זו שבת אחת פשוטה: חלה חמימה, ים מול העיניים, או יד לא מוכרת שמושטת אליכם. ואולי, בתוך כל הכאוס, אם נקום שוב כמו כלביא — לא בשביל להיאבק, אלא פשוט כדי לאהוב — נבין שמה שבלעם ראה בנו, עוד קיים. ואולי, אפילו פורח.

וכשאנחנו עולים אל השבת – כל אחד מהדרך שלו, מהשוק או מהים, מהזיכרון או מהבקבוק – אנחנו רוצים לעצור רגע, ולראות: איך פסוק שנאמר במדבר לפני אלפי שנים מהדהד פתאום בין מדרגות ואדי ניסנאס לקיוסק של בת גלים. איך ג׳וינט פשוט, דג עם נענע, ובירה ביד – הופכים לרגע של חסד, לתזכורת שכולנו כאן כדי לקום. כמו כלביא.

כרמליסט מברך אתכם בשבת שלום – עם לב פתוח ותפילה שקטה:
לחזרתם הקרובה של כל החטופים, לנחמה של מי שמחכה, לחיבור אמיתי בין גרמניה לישראל, בין דמיון למטבח, בין שוק תלפיות לחוף הים, בין לב ללב.

כי ישראל, בסופו של דבר, היא פסיפס של אינגה ושימי, של סשה ואדי, של מילים שנאמרות בשפות שונות ונשמעות באותה נשימה.
ושבת? היא לא רק עצירה.
היא הזמנה.
לקום. להתרומם. להיות יחד.
שבת שלום מכולנו.
צוות כרמליסט.