הקומנדו הרגוע: כוח הנשים שמרגיע את החזית בבית החולים לגליל

כשהמאבטחת אוראל רוימי התייצבה מול המון נסער של עשרות בני כפר, היא לא נבהלה. היא נעמדה בכניסה למיון, נשמה עמוק – ואז פעלה. ריסוס גז פלפל נשמע כמו פרובוקציה, אבל הפך לאקט מדוד של שליטה. בדיוק מה שקרה בבית החולים לגליל בשנתיים האחרונות: פחות מהומה, יותר נוכחות שקטה. יותר נשים – פחות אלימות.

המספרים לא משקרים. בינואר–אפריל 2024 נרשמו 40 מקרי אלימות בלבד. באותו פרק זמן בשנת 2023, דווחו 78. הירידה – כמעט חצי. הסיבה, לטענת הנהלת המרכז: שילוב נרחב של נשים במערך האבטחה.

עוזרת הקב”ט לילך לוטאטי, 31, שהחלה את דרכה כמאבטחת ב־2017, יודעת היטב מה עובר על מאבטחת צעירה בת 21 שמקבלת אחריות על ביטחון חדר מיון 9 ק”מ מהגבול הצפוני. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל והמאבטחים נקראו למילואים, לוטאטי קיבלה החלטה: לגייס נשים לוחמות – והרבה.

“נשים מביאות איתן פחות אגו ויותר שיקול דעת”, היא אומרת. “אינטליגנציה רגשית, ראייה מרחבית, קבלת החלטות מהירה – אלו יתרונות מהותיים במצבים של קונפליקט”.

היום מונה מערך האבטחה 15 מאבטחות – מספר שיא למוסד הרפואי שבנהריה. כולן לוחמות לשעבר, רובן בנות 21 עד 23, וכולן הוכיחו שבזירה הרגישה של חדר מיון – לפעמים דווקא היד הרכה היא החזקה יותר.

“רססתי כי לא הייתה ברירה”

אחד האירועים המורכבים התרחש לאחר מותו של צעיר מהכפר הסמוך בתאונת דרכים. כ־80 מבני משפחתו ניסו לפרוץ את שערי המיון. המאבטחת אוראל רוימי, בעודה בעמדה, קיבלה את ההחלטה: היא ריססה גז פלפל – לא כתגובה אלימה, אלא כאקט בלימת התפרצות.

“זה היה אקט בלית ברירה”, היא מספרת. “ההמון היה נסער, והכניסה למיון כבר הייתה בסכנה. אנחנו לא רק מגנים על המוסד – אנחנו מגנים על המטופלים. על חייהם.”

לוטאטי מחזקת: “גבר אולי היה פועל אחרת. אוראל קיבלה החלטה שקולה, תוך מינימום פגיעה. זו בדיוק התבונה הנשית שאנחנו מדברות עליה”.

שירות עם שליחות – גם מהחברה הערבית

אחת הדמויות החדשות במערך היא מאיה סחניני, בת 25 מהכפר פקיעין, נוצרייה שסיימה שירות לאומי במרפאת כללית והחליטה ללכת עוד צעד קדימה. היא המאבטחת הערבייה הראשונה בתולדות בית החולים.

“אני לא עושה מזה עניין”, היא אומרת בפשטות. “זו המדינה שלי. עשיתי שירות לאומי, ועכשיו אני כאן – בעמדת ביטחון, במקום רגיש, בשקט ובכבוד”.

מאיה מוצבת באגף נשים ויולדות, שם היא מבצעת סיורים, תצפיות מצלמות ושמירה שקטה אך נוכחת. לדבריה, היא מאמינה בכל ליבה ש”שירות זה ערך”. גם את אחיה הצעיר היא מתכוונת לעודד להתגייס או להתנדב. “כל אחד צריך לתרום”.

המילה האחרונה – עם הקב”ט

קב”ט המרכז הרפואי, אמיר פישביין, מסכם את המהלך כולו במילים חדות אך מאוזנות: “נשים מביאות קשב, תקשורת ורגישות. הן שמות לב לפרטים שגברים לא תמיד מזהים. השילוב הזה – של גברים ונשים – יוצר צוות חזק יותר, אמפתי יותר, יציב יותר. וזה מה שמגיע למטופלים שלנו”.

בימים שבהם האתגרים הביטחוניים גולשים פנימה – אל בתי חולים, אל חדרי מיון – נדמה שהמהפכה של המרכז הרפואי לגליל היא לא רק מבצע לוגיסטי, אלא אמירה שלמה על החברה הישראלית.

לא תמיד צריך כוח – לפעמים צריך הבנה.
ולפעמים, כמו שהוכיחה אוראל, צריך גם לדעת מתי ללחוץ. ומתי פשוט לעמוד.

—

כרמליסט — בשער הכניסה, גם ביטחון הוא רגש.