ביירות: הפינה שבה העולם עוד היה שלם

המים זוכרים

נהר אל־קלב אינו תופס מקום בתודעה של המפות.
הוא לא ירדן, לא נילוס, לא חידקל.
אבל הוא ממשיך לזרום, עיקש ואיטי, בשוליים של מה שפעם היה חיים שלמים.
הוא לא נשא על גבו קרבות – הוא נשא קפה, שיחות שכנים, ריח של לחם בוקר, לפעמים דם, אבל לרוב רק חום.

בפינה מוצלת, סמוך לאבן שהייתה פעם סימן דרך לבית הספר של האחיות, יושב ג’רג’.
שיערו כבר לבן כמעט לחלוטין, אבל תנועות ידיו עדיין עדינות, כאילו כל מגע שלו יודע להתחשב.
לידו יושבת נורה – נכדתו.
היא בת 12, אבל כבר יש בה משהו מהזיכרון שלא נאמר – כאילו הסב כבר שתל בה את החוש הזה – להבחין במה שחסר.

“סבא, מי גר כאן קודם?” היא שואלת.
לא כדי להתריס. כדי להבין.

הוא לוקח את זמנו.
עיניו בוחנות את הסלעים הקטנים במים – כאילו כל אבן היא מכתב שלא הגיע ליעדו.
ואז הוא עונה:
“כאן גרו היהודים. שכנים. טובים. אנשים של שלום.”

והיא שותקת.
כי לפעמים, מילים כאלה – לא חוזרים עליהן.
רק מקשיבים להן היטב.

“הם לא דיברו הרבה,” הוא אומר, “אבל כשהם דיברו – זה היה כמו שיר.
וכל תנועה שלהם – הייתה שקטה, אבל מדויקת.
כאילו הם ידעו שהם אורחים פה, אבל לא רצו לעזוב.”

הוא מספר על משה ששון, הנדבן העיראקי שבנה את בית הכנסת מגן אברהם,
“עם כסף של מסחר, אבל עם לב של ילד,” הוא אומר.
“הוא היה נכנס לרחוב שלנו, קופץ מעל שלוליות, עם חליפה בהירה, ומניח פרוסות לחם מתובלות בזעתר על אדני חלונות.”

הוא עוצר רגע.
“את יודעת מה זה ילד?” הוא שואל.
“ילד הוא מי שמאמין שאם הוא ישים לחם על החלון – מישהו עוד יגיד תודה.”

והיה סאלים – הדרוזי שעמד בשער בית הכנסת.
לא איש דתי.
אבל איש שידע שקט.

“כשנכנסתי פעם לבית הכנסת, בלי להבין מילה,” אומר ג’רג’, “הוא הניח את ידו על כתפי ואמר – ‘אם תעמוד כאן בלי לפחד – זה מספיק תפילה.’”

והיה בית משפחת קוהן.
“היינו באים לשחק עם רחל,” הוא נזכר, “והיינו שלושה: רחל, אני, וסמיר – בן למשפחה מוסלמית מהבניין ליד.
אף אחד לא שאל למה.
ככה היה.”

“בימי חמישי,” הוא ממשיך, “היינו מקבלים מרק עדשים בצלוחיות קטנות.
כל אחד היה מביא מה שיש לו – כפית, מפית, חיוך.
והיינו אוכלים יחד, יושבים על הרצפה.
היו צוחקים עלינו – ‘ילדים של האו”ם’.
אבל בשבילנו – זה היה סוכה.”

“בכיפור,” הוא מוסיף, “לא היה צלצול בבית הספר.
לא היינו מרעישים.
לא בגלל חוק – בגלל הרגל.
כמו שלא מרעישים כשמישהו נרדם לידך.”

הוא מספר על יום אחד –
יום של קיץ מתוח.
הם שיחקו בגולות.
ופתאום נשמעה ירייה.
כולם קפאו.

“שלמה ג’מוס יצא מהחנות שלו – כולו אבק נסורת –
ואמר בקול של מורה:
‘פה – לא יורים. פה – מברכים.’
והאיש שירה – עזב.”

הזיכרון נחרט בנורה.
“והוא היה רב?” היא שואלת.

“הוא היה נגר.
אבל כל מה שהוא בנה – החזיק מעמד גם אחרי שהוא נעלם.”

“ומה קרה כשזה נגמר?” היא לוחשת.

“זה לא נגמר בבת אחת.
זה התחיל כשלא שאלנו יותר ‘איך המשפחה שלך?’.
ואז, כשראינו שוטר ליד בית יהודי – והמשכנו ללכת.
וביום שהמוניות הופיעו – זה כבר היה מאוחר.”

הוא מתאר את הרגע.
“רחל עמדה ליד אבא שלה.
לבשה שמלה לבנה.
החזיקה ספר ילדים ביד.
והביטה בי.
לא עשתה שלום.
לא חייכה.
רק שאלה – במבט אחד – למה לא עזרת לנו להישאר.”

“ואני?
לא עניתי.
כי לא ידעתי.”

ואז הוא מספר על הלילה שבו הבריח משפחה.
“לא הייתי גיבור.
לא יריתי.
רק פתחתי את הדלת האחורית.
אמרתי – ‘תלכו עכשיו’.
ולא הסתכלתי אחריהם.”

“למה לא?” שואלת נורה.

“כי פחדתי שאם אסתכל – אצטרך לזכור כל פרט.
והזיכרון – הוא כבד.”

אבל השנים חלפו, והוא זכר.
כל פרט.

“ריח הלחם.
שביל הגיר על המדרכה.
החלון שנפתח כל שישי בשש בדיוק.”

נורה שותקת.
והוא ממשיך.

“לפני כמה שנים, קיבלתי מכתב.
מרחל.
מפריז.
‘אם עוד יש ריח של רוזמרין במדרכה שלכם – תגיד לי.’
לא עניתי.
אבל באותו לילה – היה גשם.
והריח עלה.”

הם ממשיכים לצעוד.

“פה הייתה מכולת של מואיז.
הוא שמר לי את החבילה האחרונה של עוגיות קוקוס.
אמר – ‘שמור לחבר שלי מהכנסייה.’
וזה כל הסיפור.”

“אז למה זה נגמר?” נורה שואלת.

“אולי כי לא ידענו לשמור.
חשבנו שזה יישאר תמיד.
שלא צריך לאמר תודה.
שלא צריך לבקש שיישארו.”

הם חוזרים לנהר.
המים שקטים –
כמו עדים שאיבדו עניין בטענות של אנשים.

“אתה חושב שזה עוד אפשרי?” היא שואלת.

“אולי לא כמו שהיה.
אבל כן – אם תזכרי.
אם תכתבי.
אם כשתפגשי מישהו שונה – תבקשי ממנו לספר לך איך הריח של הילדות שלו.
לא מה דעתו – אלא מה הוא טעם.”

והיא מהנהנת.
פותחת מחברת.
מציירת.
לא תמונה של בית כנסת.
לא עץ רימון.
רק יד – מושטת.
מחכה.

ולפני שהם קמים, הוא נוגע באבן עתיקה, ממולל סדק:
“סאלים עוד שומר.
רחל עוד שואלת.
שלמה עוד שותק.
והמים –
הם לא שופטים.
הם רק זוכרים.”