איראן מתנדנדת: הר געש של מחאה וזעם עומד להתפרץ

הרי הקוהרוד, שמולכים בגאון על פני מרכזה של איראן, שתקו תמיד. בעשור האחרון הם היו עד לגלי מחאות ששטפו את הערים והכפרים למרגלותיהם, לקריאות הייאוש שנשמעו מהשוק, מהמסגד, ומהכיכרות ההומות. עכשיו, כשהחורף מכה בעוצמה, והשמיים מלאים עננים אפורים, נדמה שגם הם מבינים – איראן מתקרבת לנקודת שבירה.

איש אינו יכול להתעלם מזעם העם האיראני. בחורף שעבר, בטמפרטורות של מינוס 17 מעלות, אנשים קפאו בבתיהם ללא חשמל, בעוד המשטר ממשיך להשקיע בתוכנית הגרעין ובהרפתקאות צבאיות מחוץ לגבולות המדינה. הקיץ היה קשה לא פחות – גל חום קטלני עבר על המדינה, ושוב התשתיות קרסו. המים לא הגיעו לברזים, המזגנים לא עבדו, והאזרחים, מיואשים ומותשים, יצאו לרחובות.

נשים בראשות המחאות היוו סמל עוצמתי להתנגדות. חוקי החיג’אב הכפויים והפגיעה בזכויותיהן הפכו אותן למובילות התנועה לשינוי. לצידן, מיעוטים אתניים כמו הכורדים, הבלוצ’ים והאהוואזים, שסבלו שנים של הדרה ועוני, הצטרפו לקריאה הברורה: “המשטר הזה לא יכול להמשיך לשלוט.”

בעוד הרחובות בוערים, הקרעים מתחילים להופיע גם בתוך האליטות. במודלים של נפילות משטרים, זהו שלב קריטי. כאשר האליטות, שתמיד שימשו כמנוע של השלטון, מתחילות לאבד אמון, המשטר נכנס לסחרור.

משמרות המהפכה, עמוד התווך של המשטר, כבר אינם חזקים כפי שהיו. עימותים פנימיים מתנהלים בין הדור הצעיר והשאפתני לבין המנהיגים השמרנים. הצעירים דורשים מדיניות תקיפה יותר, בעוד המבוגרים מנסים לשמר את הקיים, למרות הסדקים הברורים.

במקביל, הקרע בין המנהיגים הפוליטיים לבין אנשי הצבא מעמיק. הביקורת המופנית כלפי הנהגת המדינה נשמעת לא רק מהאזרחים, אלא גם מתוך מעגלי הכוח עצמם. מנהיגי הדת, שבעבר נחשבו חסינים, מוצאים עצמם במרכז ביקורת גוברת על כך שאינם מגיבים לצרכי העם.

מודל הקריסה: השעון מתקתק

איראן, כמו משטרים רבים לפניה, נעה במסלול ברור של קריסה שמתחיל בזעם ציבורי ומסתיים באובדן שליטה מוחלט.
1. התסכול הציבורי: גל המחאות ששוטף את איראן אינו מקרי. הוא נובע משנים של דיכוי, עוני ומדיניות כושלת. ככל שהמחאות הופכות גדולות ומאורגנות יותר, הן יוצרות לחץ שלא ניתן להתעלם ממנו.
2. אובדן האמון במוסדות: האזרחים כבר לא מאמינים שהמשטר יכול לפתור את בעיותיהם. הפער בין ההבטחות למציאות מעמיק, והעם מאבד סבלנות.
3. קרע באליטות: כאשר האליטות מתחילות לפקפק בלגיטימיות של השלטון, השעון מתחיל לתקתק בקצב מואץ. זהו השלב שבו מוקדי הכוח עצמם מתפרקים מבפנים.
4. אובדן שליטה צבאית: ברגע שהצבא או כוחות הביטחון מפסיקים לתמוך במשטר – הסוף בלתי נמנע. באיראן, הסדקים הראשונים במשמרות המהפכה כבר ניכרים.
5. קריסה מוחלטת: שלב הדומינו האחרון. כשכל מוקדי הכוח מתמוטטים, המשטר מתפרק – בדרך כלל במהירות.

הלחץ מבחוץ

בעוד איראן מתמודדת עם קריסה פנימית, הלחץ מבחוץ לא פוסק. ישראל פועלת בשקט אך בנחישות כדי לערער את יציבות המשטר. תקיפות סייבר כמו Stuxnet, חיסול מדעני גרעין ותקיפות ממוקדות על תשתיות קריטיות גרמו לנזקים חמורים למערכת הביטחונית ולפרויקט הגרעין האיראני.

במקביל, ארה”ב משתמשת בסנקציות כלכליות חונקות כדי למנוע מהמשטר לממן את תוכניותיו הצבאיות ואת דיכוי האזרחים. עם זאת, האסטרטגיה האמריקאית, שמעדיפה לעיתים לחץ דיפלומטי על פני פעולה ישירה, נתפסת לעיתים כמתונה מדי.

מה הלאה?

נראה כי המשטר האיראני מתקרב לנקודת שבירה. מומחים מעריכים שאם המחאות ימשיכו להתפשט, ואם הקרע באליטות יעמיק, לא מן הנמנע שהמשטר ינסה להשתמש בתוכנית הגרעין כקלף הישרדות. במקרה כזה, תקיפה צבאית מצד ישראל או ארה”ב עשויה להפוך מאיום למציאות.

“השאלה אינה אם המשטר ייפול,” אומרים יודעי דבר, “אלא מתי וכיצד זה יקרה.” הרחובות ממשיכים לבעור, האליטות ממשיכות להתפצל, והעולם עוקב בדריכות אחרי אחת מנקודות השבירה הגדולות של המזרח התיכון.