אפקט הפרפר מטהראן: איך מהפכה אחת שינתה את כנפי ההיסטוריה במזרח התיכון

בשולחנות הדיון של מעצמות העל, נאספו מנהיגים, דיפלומטים ואסטרטגים כדי לנסות להבין איך נפלו בשבי של טעויותיהם ולמה דווקא משטרו של ג’ימי קרטר הוביל את המערב לכישלון אסטרטגי חסר תקדים.

המהפכה שכולם פספסו

בתקופה שלפני המהפכה, איראן נתפסה כעוגן יציב באזור סוער. שלטון השאה מוחמד רזא פהלווי נראה כמודל של פרוגרסיביות וכלכלה מודרנית, אך מתחת לפני השטח, היה קרב נסתר בין עקרונות המודרניזציה לבין הזהות הדתית והתרבותית של העם האיראני.

במשך שנים התעלמו מקבלי ההחלטות מהסימנים הברורים: השאה פעל מתוך ניתוק מוחלט מהעם, ומדיניותו הדיקטטורית עוררה זעם הולך וגובר. השאיפה להציג מודרניזציה מהירה ומערבית רק חיזקה את התחושות של ניכור ואובדן זהות בקרב הציבור.

המודיעין השטחי והטעויות במערב

תחת המטרייה של המלחמה הקרה, המערב התרכז ביצירת בריתות עם שליטים פרו-מערביים, מתוך מחשבה שהם יצליחו לשמר יציבות. במקרה של איראן, הסתמכו יתר על המידה על מידע שמגיע מהצמרת, מבלי לבחון לעומק את הרחוב האיראני.

הטעות הקריטית הייתה בהבנת עומק השפעתו של רוחאללה חומייני, שהפך בגלות למנהיג הסמלי של ההתנגדות. במערב, ראו בו דמות שולית, מטיף דתי שאין לו סיכוי להפוך למנהיג מדינה. אבל חומייני ידע לנצל את הזעם של ההמונים, את השנאה כלפי המערב, ואת תשתית הדת כדי ליצור תנועה רחבת היקף עם מסר ברור: לא לאימפריאליזם, כן לזהות הדתית.

קרטר: הנשיא שהבין מאוחר מדי

ג’ימי קרטר, שנכנס לבית הלבן עם גישה של מוסריות וזכויות אדם, פעל באופן שגוי בזירה האיראנית. הוא ניסה לשכנע את השאה לרסן את הדיכוי ולבצע רפורמות, מתוך מחשבה שהדבר ירגיע את הרוחות. בפועל, פעולות אלו הובילו לאיבוד אמון גם מצד השאה וגם מצד העם.

הרפורמות נתפסו כזיוף והגיעו מאוחר מדי, ואילו התמיכה המתמשכת בשאה חיזקה את התפיסה שאיראן היא מדינה הנשלטת על ידי המערב. כאשר המהפכה החלה, המערב לא היה מוכן. לא הייתה תוכנית גיבוי, ולא הבנה כיצד להתמודד עם העוצמה של התנועה הדתית המתחדשת.

התוצאה: מאזן כוחות חדש במזרח התיכון

עליית משטר האייתולות באיראן חוללה שרשרת אירועים ששינו את האזור:
1. ערעור היציבות האזורית
איראן הפכה ממדינה פרו-מערבית לכוח אנטי-מערבי ואנטי-ישראלי מובהק. המשטר החדש שאף לייצא את המהפכה האסלאמית למדינות נוספות, מה שהוביל להתפרצות עימותים בין-דתיים במדינות ערביות.
2. התפשטות הקיטוב הסוני-שיעי
מדינות ערביות סוניות ראו באיראן איום ישיר, והמתח הדתי בין הסונים לשיעים החריף. הפערים הדתיים הללו הפכו לכלי פוליטי במאבקים אזוריים, מה שגרם לעימותים בלתי פוסקים בין הגושים השונים.
3. עליית הארגונים החמושים
תמיכתה של איראן בארגונים חמושים כמו חזבאללה הובילה להתבססותם כשחקנים מרכזיים בזירה האזורית, ובמיוחד בלבנון. הארגונים הללו שינו את אופי העימותים עם ישראל והפכו את השטח לזירה מורכבת יותר.
4. מעורבות בינלאומית גוברת
אירועים כמו משבר בני הערובה בשגרירות האמריקאית בטהראן המחישו לעולם את המשמעות של משטר חדש עם שאיפות גלובליות. המערב, שהתרכז בעבר בקומוניזם, נאלץ כעת להתמודד עם כוח אידיאולוגי חדש.

מבט על איראן מבפנים ומבחוץ

מבפנים: ההתפוררות כבר החלה

צעירי איראן, שמרגישים כי משטר האייתולות גזל את עתידם, מובילים גל מחאות שאינו נרגע. קריאות לשינוי, זכויות אדם ושחרור מהשלטון הדתי-אידיאולוגי נשמעות בכל רחבי המדינה. השחיתות, הסנקציות והמשברים הכלכליים מעמיקים את הפער בין המשטר לבין העם.

מבחוץ: לחץ שמוביל לקריסה

מדינות המערב ממשיכות להפעיל סנקציות כבדות, שמחלישות את הכלכלה האיראנית ופוגעות ביכולתה להחזיק מעמד במאבקים האזוריים. איראן מוצאת עצמה מבודדת יותר ויותר, כשאפילו בעלי בריתה מתחילים להתרחק לאחר נפילת אסד והציר השיעי.

איך תשפיע קריסת השלטון באיראן על העולם ?

1. יצירת סדר חדש
נפילת משטר האייתולות תיצור וואקום שלטוני שיוביל לשינויים דרמטיים. מדינות כמו סעודיה וישראל עשויות לחזק את השפעתן, ואילו מדינות אחרות, כמו עיראק ולבנון, עלולות עלולות להשתנות מקצה לקצה .
2. התמוטטות רשתות הטרור
ארגונים כמו חזבאללה מאבדים לאט לאט את התמיכה הכלכלית והלוגיסטית של איראן, זה כבר מחליש את הציר כולו ומשנה את מאזן הכוחות בלבנון ובגבול הצפוני של ישראל.
3. תקווה לדמוקרטיה

בסופו של דבר, ההיסטוריה של איראן מראה לנו איך החלטות מקומיות עשויות להפעיל אפקט פרפר שישנה את העולם כולו. המהפכה האיראנית של 1979 יצרה סדר חדש באזור, אך גם זרעיו של כאוס שעדיין מורגש היום. נפילת משטר האייתולות עשויה להיות הרגע שבו מזרח התיכון יוכל להתחיל לכתוב פרק חדש – פרק של יציבות, שיתוף פעולה ואופק טוב יותר לכל עמי האזור.

בידיהן של המעצמות והעמים באזור לקבוע אם איראן תהפוך שוב לציר מרכזי של קדמה ודיאלוג או שמא תישאר בזירה של מאבק ואי-ודאות. בעוד עיני העולם מופנות למזרח התיכון, נשארת שאלה אחת מרכזית: האם נבחר להשתמש ברגע הזה כדי לעצב עתיד טוב יותר, או שמא נבזבז שוב את ההזדמנות לשנות את פני ההיסטוריה?