“אבו מוחמד אל-ג’ולאני: המנהיג ששינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון”

אבו מוחמד אל-ג’ולאני, ששמו האמיתי הוא אחמד חוסיין א-שרע, נולד בשנת 1982 בריאד, ערב הסעודית, למשפחה סורית ממחוז אידליב. הוריו היגרו לסעודיה כמו משפחות רבות מאזור אידליב, במטרה לשפר את מצבם הכלכלי. המשפחה חיה בריאד, אך שמרה על קשר חזק למסורת ולשורשים בכפרם בסוריה. כשהיה בן שבע, החליטו הוריו לחזור לכפר הולדתם כדי לגדל את ילדיהם בסביבה סורית דתית וקהילתית.

הכפר שבו גדל, מוקף עצי זית ושדות פתוחים, היווה עבורו מקום של פשטות ושל חיים מסורתיים. המשפחה התאפיינה בדבקות באסלאם ובערכים שמרניים, אך במקביל גם בשאיפה לראות את ילדיהם מצליחים בעולם המודרני. כבר מגיל צעיר נחשף אחמד ליכולת של הוריו להתמודד עם אתגרים קשים, מה שהשפיע על אישיותו ועזר לעצב את תחושת האחריות והחוסן שלו.

בשנות ה-80 וה-90, סבלו אזורי הכפרים באידליב מתחושת ניכור כלפי הממשל המרכזי בדמשק. הכפריים חשו קיפוח כלכלי, חינוכי ופוליטי מצד המשטר של חאפז אל-אסד, שהעניק העדפה למעמדות העלווים העירוניים. אחמד גדל באווירה זו של תסכול, שחיזקה בו תחושת חוסר צדק כלפי קהילתו.

בבית הספר המקומי הפגין אחמד כישרון יוצא דופן במדעים, והוריו שאפו כי יהפוך לרופא – מקצוע מכובד שיביא גאווה למשפחה ולכפר. יחד עם זאת, הוא התחנך במסגד הכפרי על ברכי הערכים האסלאמיים, עם דגש על מוסר, דבקות באמונה וחובה לתקן את החברה.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, התקבל אחמד ללימודי רפואה באוניברסיטת דמשק. המעבר מהכפר לעיר הגדולה הפגיש אותו עם פערים כלכליים וחברתיים מובהקים. הוא נחשף למציאות שבה האליטה העירונית נהנתה ממנעמי השלטון, בעוד משפחות כפריות כמו שלו נותרו בשוליים.

בדמשק, השתתף אחמד בחוגים דתיים שהעבירו ביקורת נוקבת על המשטר הסורי ועל השחיתות בחברה. מפגשים אלה הגבירו את תחושת הכעס שלו כלפי חוסר השוויון במדינה, והחלו לעצב את תפיסתו האידיאולוגית. למרות שהצטיין בלימודיו, ההשפעה החברתית והדתית החלה להסיט את תשומת ליבו מלימודי הרפואה אל עבר מאבקים פוליטיים ודתיים.

בשנת 2003, במהלך לימודיו, אירעה הפלישה האמריקאית לעיראק. האירוע הזה היווה נקודת מפנה עבור אחמד. הוא ראה בפלישה מתקפה ישירה על האומה האסלאמית כולה והחליט לעזוב את לימודיו כדי להצטרף למאבק. עבורו, המאבק הפך להיות לא רק פוליטי, אלא דתי-קיומי.

הוא הצטרף לאל-קאעידה בעיראק, בהנהגת אבו מוסעב א-זרקאווי, שם שימש תחילה כלוחם, ובהמשך התקדם בזכות יכולותיו הארגוניות והכריזמה שלו. תקופה זו עיצבה אותו כלוחם אידיאולוגי, ונראה שהוא פיתח תחושת שליחות עמוקה לשחרור העולם האסלאמי מתכתיבי המערב ומהמשטרים המושחתים באזור.

אל-ג’ולאני הפגין מנהיגות טבעית מגיל צעיר, שהלכה והתגבשה בתנאים הקשים שבהם גדל. הפסיכולוגיה של מנהיגים כמו אל-ג’ולאני מבוססת לעיתים קרובות על שילוב בין טראומות ילדות לבין תחושת מטרה עזה. המתח בין חיי הפשטות בכפר לבין השחיתות והפערים בדמשק פיתח אצלו תחושת “שליחות היסטורית”. הוא ראה בעצמו אדם שמייצג את העם הפשוט שנדחק לשוליים.

התמודדותו עם קיפוח כלכלי ופוליטי, בשילוב עם אירועים דרמטיים כמו הפלישה לעיראק, יצרו אצלו זהות ג’יהאדיסטית. פסיכולוגים חברתיים מסבירים כי תחושות קיפוח קולקטיבי מובילות לעיתים קרובות לראייה דיכוטומית של העולם – “טוב נגד רע” או “אנחנו נגד הם”. דיכוטומיה זו ניכרת בהחלטותיו לעזוב את לימודיו ולהקדיש את חייו למאבק מזוין.

אחת מתכונותיו הבולטות של אל-ג’ולאני היא הכריזמה שלו. מנהיגים כריזמטיים מסוגלים לעורר באנשים תחושת תקווה, למרות המציאות הקשה שבה הם חיים. במקרה של אל-ג’ולאני, הכריזמה שלו התבטאה ביכולתו לגבש קבוצות מורכבות תחת הנהגה אחת, תחילה בג’בהת א-נוסרה ולאחר מכן ב”היאת תחריר א-שאם”.

אל-ג’ולאני הפגין אישיות מורכבת: מצד אחד, הוא אידיאולוג דתי שמאמין בשחרור האומה האסלאמית, אך מצד שני, הוא פועל בצורה פרגמטית כדי לשמור על כוחו הפוליטי והצבאי. דוגמא לכך היא החלטתו לנתק קשרים עם אל-קאעידה ולהתמקד במאבק פנימי בסוריה – צעד שנועד לחזק את מעמדו כמנהיג מקומי ולא כשליח של תנועה עולמית.

עם השנים הפך אל-ג’ולאני לדמות מרכזית במאבק נגד משטר אסד. הוא הצליח לגייס תמיכה נרחבת ולבנות ארגון חזק, שהיווה אתגר משמעותי למשטר. הכריזמה שלו, יחד עם התכנון האסטרטגי המדוקדק והיכולת לרתום קבוצות שונות תחת מטרייה אחת, הפכו אותו לאיום המרכזי על אסד.

בנאום הניצחון שלו לאחר הפלת אסד, בחר אל-ג’ולאני להדגיש את המסר האידיאולוגי שלו: “המאבק שלנו לא היה על שלטון, אלא על השבת הכבוד לאומה.” המסר הזה שיקף את חזונו ארוך הטווח, אך גם את המורכבות של אישיותו – לוחם חסר רחמים מצד אחד, ומנהיג כריזמטי שמסוגל לגעת בליבם של ההמונים מצד שני.

בסופו של דבר, אבו מוחמד אל-ג’ולאני ניצב בפני אתגר היסטורי: האם יבחר להתמקד בשיקום סוריה תוך אימוץ גישה פרגמטית שתסייע לו להשיג יציבות פנימית ולגיטימציה בינלאומית, או ימשיך להישען על רטוריקה אנטי-ישראלית שתבסס את מעמדו בקרב תומכיו. בעוד שיחסים גלויים עם ישראל נראים כעת בלתי סבירים, המציאות המשתנה במזרח התיכון, יחד עם הלחצים הכלכליים והפוליטיים שמפעילות מדינות האזור והמערב, עשויים לדחוף את אל-ג’ולאני להפתיע את העולם. מהלכיו העתידיים, בין אם יכללו עימות או פיוס, יעצבו לא רק את דמותה של סוריה אלא גם את מאזן הכוחות האזורי כולו.