שבתות בעיר חומס: סיפורו של יצחק, ילד יהודי שגדל בחומס בסוריה בשנות ה-20 של המאה הקודמת

חומס של שנות ה-20 הייתה עיר שוקקת חיים, והקהילה היהודית שבה הייתה קטנה אך חמה ומלוכדת. סמטאות האבן הצרות היו מלאות בתנועה: רוכלים בשוק, ילדים רצים יחפים, ואימהות שתלו כביסה בין הבתים הלבנים. יהודי חומס חיו בשכונה משלהם, קרובים זה לזה, גם פיזית וגם בלבם.

בית הכנסת המרכזי היה הלב הפועם של הקהילה. מבנה האבן הגבוה, עם חלונות צבעוניים ודלתות עץ כבדות, שימש לא רק לתפילה אלא גם כמקום מפגש לכל אירוע חשוב—מחתונות ועד שמחות תורה. הרב אברהם יצחק טוויל היה הדמות המרכזית, עם קולו הסמכותי אך מלא החום, והוא הוביל את הקהילה ברוחניות וגם בחיי היומיום.

שישי בערב היה הזמן שבו כל חומס הייתה משתנה. הרחובות, שבמהלך היום היו מלאים ברעש השוק, התעטפו בשקט שהלך והעמיק ככל שהתקרבה השבת. כשאבא אחז בידי ויצאנו לכיוון בית הכנסת, האוויר היה מלא בניחוחות מוכרים.

ריח החלות הטריות היה הראשון שעלה באפי, מאפיות קטנות בשכונה היהודית סגרו את דלתותיהן, אבל הריח נשאר תלוי באוויר. מכל בית יהודי בקעו ריחות של תבשילים מסורתיים:
• חמין שהתבשל שעות ארוכות, עם חומוס רך, תפוחי אדמה מקורמלים ובשר נמס בפה.
• קובה ממולאת בשר במרק חמוץ-מתוק, עם ניחוחות לימון, שום ונענע.
• עלי גפן ממולאים באורז ועשבי תיבול, שמן הזית החלק שנטף מהם היה תוצרת השדות המקומיים.
• סלטי חצילים ושום שהוכנו מבעוד מועד, מתובלים בכמון וזעפרן.

כשנכנסנו לבית הכנסת, התקבלנו בברכות חמות. “שבת שלום, ר’ אברהם! שבת שלום, יצחק!” קראו הגברים, לבושים בבגדי שבת חגיגיים. הנשים כבר התיישבו ביציע למעלה, ואני זוכר את קול התפילה שהתערבב עם ריחם של הנרות הדולקים.

הקירות של בית הכנסת נראו לי תמיד כמו ארמון קטן. ספרי התורה, מעוטרים בכסף וזהב, היו מונחים בכבוד בתוך ארון הקודש. הרב טוויל, לבוש גלימה כהה, עמד במרכז ופתח בתפילת קבלת השבת בקול רם. “לכה דודי לקראת כלה,” הוא שר, והקול של כל המתפללים מילא את החלל.

כשחזרנו הביתה, הריח מהמטבח היה אפילו חזק יותר. אמא חיכתה לנו עם שולחן ערוך במפה לבנה, ועליו המאכלים שהכינה במיומנות רבה:
• חמין מתובל בעדינות, עם חתיכות בשר רכות ותפוחי אדמה שהתפרקו למגע.
• מרק עדשים סמיך שהוגש עם פרוסות לימון.
• דג אפוי ברוטב עגבניות חריף, עם פלפל חריף ושום שנמס בפה.
• קינוח של לוזינה—ממתקי שקדים עם סירופ סוכר מתוק.

אבא קידש על היין, ובקולו העמוק ברך: “ברוך אתה ה’… אשר בחר בנו מכל העמים.” ישבנו סביב השולחן, אכלנו ושוחחנו, ואמא שרה זמירות שבת בקול עדין.

היום, ברקע האירועים של הימים האחרונים והשמועות על נפלת העיר חומס, שאני חושב על השבתות ההן בחומס, אני זוכר אותן כפסגת חיי הילדות שלי. חומס הייתה לא רק עיר, אלא בית חם, קהילה יהודית גאה שחיה מתוך אמונה, שמחה וערבות הדדית. הריחות, הקולות והאווירה של אותם ימים מלווים אותי עד היום, מזכירים לי את הכוח של מסורת ושל משפחה.