"ועפר תאכל כל ימי חייך"

בפרשת השבוע כתוב על הקללה שקיבל הנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך".
לכאורה קשה מה ההסבר בקללה הזו – הרי זו ברכה, מכיון שיש לנחש אוכל בכל מקום, בכל רגע, עשרים וארבע שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. איפה הקללה פה?

מסביר הגאון רבי שמואל גריינמן זצ"ל כך. כתוב במדרש: שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה לכל השנה. אמר להם: אמשול לכם משל, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם בשנה, והיה הבן מקבילו פעם בשנה; פסק לו מזונותיו בכל יום – והיה הבן מקבילו בכל יום'.
רואים אנו, כי דווקא הטורח בבקשת המזונות יום-יום, הינה זכות גדולה יותר. אצל הנחש, אמנם מזונו קיים לו באופן תמידי ובכל מקום, אבל הקללה שלו היא בכך שהוא מקבל הכל, אך הוא מנותק לגמרי מהקדוש ברוך הוא, ואף לבקש פרנסה אינו יכול משום שאינו צריך.

אנו לומדים מכאן, שזה שאנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא יום יום פרנסה, אין זו קללה אלא ברכה, כי זה רק מקרב אותנו אליו יתברך יותר ויותר.

מסופר על דוד המלך שהיה בסכנה גדולה, כאשר נמלט משאול המלך שביקש להרגו. דוד נחבא בירכתי מערה, ולפתע נכנסו שאול ואנשיו לתוכה. פתח דוד המלך: "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה, קולי אל ה' אזעק… אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד".

מסביר הרד"ק: דוד האמין כי ה' יודע ומכיר בצרתו, והכל גלוי לפני כסא כבודו. עם כל זאת, רצון הבורא הוא שיתפלל לפניו, שיבקש, שיאמר ויפרט את מצבו, את הסכנה שהוא שרוי כעת בה – ואז תבוא הצלתו ותתקבל תפילתו. זוהי הוראה לדורות, וכשמבקשים – מקבלים.