02.07.2022

שבת

מתוך ויקיפדיה http://bitly.ws/dQvp

פרשת שלח לך

כניסת שבת: 19:20
יציאת שבת: 20:33

אחת המצוות המרכזיות ביהדות היא מצוות התפילה. נושא התפילה הוא כמים שאין להם סוף. עסקנו בו בעבר במספר היבטים; פרשת בשלח מאירה זווית נוספת, עוצמתית מאוד.

בני ישראל יוצאים ממצרים, והם מוצאים עצמם במיצר נוראי. חכמים במדרש (שיר השירים רבה ב', י"ד) מבטאים את מצבם באמצעות המשל הבא: יונה נמלטת על חייה מפני נץ הרודף אותה, והיא מחפשת מקום מסתור. לשמחתה היא מצאה נקיק בסלע. נכנסה היונה לנקיק ולתדהמתה היא רואה שמסתתר שם נחש. היונה בסיטואציה נוראה: מה תעשה? לברוח מחוץ לנקיק – הנץ חג מעל וממתין לה, להיכנס לנקיק – הנחש ממתין לה. הצלתה של היונה באה ממקום בלתי צפוי – היא צווחה וטפחה בכנפיה, עד ששמע אותה בעל השובך והציל אותה. הנץ והנחש גילו להפתעתם שהיונה מבויתת, יש לה בעלים.

בני ישראל משולים לאותה יונה. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים בצבא כבד. מה יעשו? לאן יפנו?

"וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל השם" (שמות י"ד, י'). כוחם של ישראל בפיהם (במדבר רבה כ', ד'). בני ישראל מאמינים בני מאמינים, ודווקא משום שהצלה טבעית אינה נראית באופק, הם צועקים מעומק לבם אל השם שיושיעם. צעקתם מועילה ומשה אומר להם: "אַל תִּירָאוּ! הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת השם!" (י"ג).

נעסוק מעט במשמעות הצעקה, מהי ומה כוחה: המפתח טמון ברש"י על פסוק זה (בשם מדרש מכילתא, בשלח ב'): "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל השם" – "תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי השם' (בראשית י"ט, כ"ז). ביצחק: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בראשית כ"ד, ס"ג). ביעקב: 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' (בראשית כ"ח, י"א)." כלומר, אומנותם העיקרית של האבות היתה התפילה, השיח עם הבורא. כאשר היו בני ישראל בצרה, הם תפסו את אומנות אבותיהם והתפללו אל השם.

רבי ירוחם ממיר (בספרו "דעת תורה" על פרשה זו) תוהה על דברים אלו, שהרי לכאורה אין כל דמיון בין מצבם של בני ישראל באותה שעה על שפת הים, לתפילתן של האבות, בפרט לתפילות הספציפיות שהוזכרו באותם פסוקים. בני ישראל צעקו אל הבורא בסיטואציה של סכנת חיים ומיצר נורא, ואילו אותן תפילות של האבות נישאו בזמנים רגילים, שלא מתוך לחץ. התפילה המוזכרת אצל אברהם היתה תפילת שחרית "רגילה", והפסוק מציין שהוא נעמד להתפלל באותו מקום שבו התפלל בפעם שעברה. גם התפילה המוזכרת אצל יצחק לא היתה תפילה של עת צרה. זו היתה תפילת מנחה הנאמרת לקראת ערב. וכן גם התפילה המוזכרת אצל יעקב. יעקב לא התפלל אז מתוך צרה, להיפך, מלכתחילה הוא כלל לא חשב להתפלל שם, וכפי שכותב רש"י: "אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי? נתן דעתו לחזור". יעקב היה אז במהלך בריחה מפני אחיו, אולם התפילה הספציפית הזו נאמרה בעיקר מתוך תחושה של חוסר רצון להחמיץ את המקום המסוגל הזה.

מהו אם כן הדמיון בין תפילת בני ישראל מתוך מצב קשה כל כך, לתפילתן של אבות, עד כדי כך שחכמים אומרים שבאותה שעה הם תפסו את אומנות אבותיהם?

התשובה מופלאה: אצל אבות העולם – אברהם, יצחק ויעקב – כל תפילה, אפילו תפילה סטנדרטית, יומיומית ו"פשוטה", היתה נאמרת מתוך תחושת מיצר עמוקה, לפחות כפי שחשו בני ישראל בשעה שהיו על שפת הים. כלומר, בני ישראל חשו באותו הזמן, שבדרך הטבע אין להם שום סיכוי לצאת חיים מתסבוכת זו. באותה שעה נפלטה מפיהם צעקה, מתוך הבנה עמוקה ותחושה אמתית שאין להם שום מפלט מלבד בורא עולם.

אצל אבות האומה לא היה חילוק בין תפילה "פשוטה" לתפילה מתוך צעקה. כל תפילה שהם התפללו, גם כשלמראית עין היה מצבם מצוין והם חיו בהשקט ובטח, ביטאה את ביטחונם באלוקים במאת האחוזים. מבחינת האבות, כל תפילה נעשתה כביכול מתוך לחץ, כלומר, מתוך ידיעה מוחשית שכל כל פרט בחיים, ולו הקטן ביותר – נתון בידיו של בורא העולם.

אנחנו, צאצאיהם, אולי קצת התקלקלנו עם הזמן. לרבים מאתנו יש בטחונות ופוליסות ביטוח בשטחים נרחבים בחיים, ובהם אין אנו מכניסים את הבורא. אנו נזכרים לפנות אליו בעיקר כאשר מתרחשת חלילה צרה, או כאשר זקוקים אנו לעזרה מיוחדת. אך בשגרת החיים, גם כאשר אנו נושאים תפילה, היא אינה יוצאת ממעמקי הלב. לדוגמא, כאשר אנו מתפללים "רפאנו השם ונרפא", ומצב בריאותנו טוב, איננו אומרים ברכה זו מתוך כוונה ולהט, כפי שאנו אומרים אותה כאשר אחד מבני משפחתנו חולה.

זוהי כוונת חכמים שבני ישראל תפסו אומנות אבותיהם. בני ישראל, באותה שעת לחץ, זכו להגיע לאומנות אבותיהם. אומנות האבות היתה הידיעה והחוויה שבכל רגע בחיים אנו תלויים בין חיים למוות. אין טבע, הכל תלוי ברצונו של הבורא בכל רגע ובכל תחום. מבחינת האבות – העובדה שהקרקע שתחת רגליהם מוצקה ויציבה, אינה פחות נסית מהעובדה שמי ים סוף שמשו חומה – "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם".

זו הסיבה, שבסדר התפילה יש לסמוך את אמירת גאולת מצרים וקריעת ים סוף לתפילת שמונה עשרה. צריכים אנו להחדיר לתודעתנו, שכשם שלבני ישראל בשעתם היה ברור שאין להם מושיע מבלעדי הבורא, כך צריכה להיות הגישה בכל יום ויום, ובכל תפילה ותפילה.

דוד המלך כותב בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהלים קי"ח, ה'). כאשר אדם קורא אל השם מתוך "מיצר" גם כאשר הוא נמצא במרחב, אזי הבורא עוזר לו וממלא את משאלות לבו.

במקום אחר בתהלים כותב דוד המלך: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם השם אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ', ח'). אין אנו שמים את משעננו על סוס ורכב, אלא רק על בורא עולם.

כאשר אדם מתפלל מתוך לחץ, מתוך ידיעה שאין עוד מלבדו, תפילתו נושאת פרי, ואפילו הים ייבקע למענו.

הרב שמעון שטרית

הרב שמעון שטרית

רב בית כנסת הבבא סאלי ומרצה שיעורי תורה בוגרים ונוער

שתפו עכשיו

יכול גם לעניין אותך

מעקב
הודע על
guest
0 Comments
פידבקים מוטבעים
ראה את כל התגובות