05.12.2021

יום ראשון

קרדיט: Dulwich Picture Gallery https://bit.ly/3c79rJi

פרשת ויצא

כניסת שבת: 16:10
יציאת שבת: 17:19

יעקב "יושב האהלים" יוצא לדרך ארוכה ומאתגרת מבלי לדעת מה מצפה לו בסופה. יעקב יוצא מהחממה הבטוחה של הוריו, והוא נאלץ להתמודד מול אתגרים עצומים – רוחניים, גשמיים, אישיים ומשפחתיים.

לכולנו יש זמנים בהם נאלצים אנו לצאת לאתגרים ולהתמודד מול מציאות חיים שהיינו מעדיפים לחיות בלעדיה. נכון שאין כמו ישיבה בבית החם, אולם כולנו נאלצים לצאת לדרכים מלאי מהמורות. כל  הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות ד', ד'), אולם אין לנו הרבה ברירות חוץ מלהתמודד איתן.

איך אפשר לצאת ויחד עם זאת לשמור על עצמנו מפני סכנות הדרך? איך אפשר לצלוח את האתגרים שבדרך החיים ויחד עם זאת להיות נטוע באמונה כשהאמת היא נר לרגלנו?

קל כל כך להסיר אחריות ממעשינו ו"להאשים" את הנסיבות השונות, אולם ללא כל ספק אפשר אחרת. יש לנו "מורה דרך", הלא הוא יעקב אבינו, וכפי שראינו בפרשות קודמות, שכל מעשי האבות סימן הם לבנים.

תוואי הדרך של יעקב עבר דרך הר המוריה, מקום המקדש, וכשהגיע לשם שקעה לפתע החמה ויעקב מתארגן ללינה.

לפני שיעקב הלך לישון, הוא אסף שנים עשר אבנים כנגד שנים עשר שבטים העתידים לצאת ממנו, והניחן סביב לראשו: "וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שהיה ירא מפני חיות רעות…" (רש"י).

זהו מדרש מפורסם. הבה ננסה לעלות קומה בהבנת מדרש זה.

יעקב בן שישים ושלוש כשהוא יוצא מחרן ומבית הוריו. ארבע עשרה שנה הוא למד תורה בישיבת שם ועבר, וכעת, כשהוא בגיל שבעים ושבע, הוא נאלץ לצאת לשדה הקרב של החיים, בחרן. יעקב מתעתד לעבוד עשרים ואחת שנה בתנאים קשים מנשוא, וכל זה כשלבן הארמי – גדול הרמאים, מתעלל בו ללא הרף.

עד היום יעקב היה בחממה מוגנת. כעת, בעת עזיבתו את בית מדרשם של שם ועבר בו הוא היה מסור כל כולו לעניינים רוחניים, ופניו מועדות לבית לבן ולעסקי הצאן, הוא מבין שהוא נכנס למציאות חדשה שפחות מוכרת לו, ואף מנוגדת בתכלית לאישיותו, אולם הוא חושש בעיקר על דבר אחד – על ראשו. על השכל שלו. על העולם הרוחני שלו. יעקב חושב לעצמו – איפה ראשי יהיה מונח? היכן יהיו מחשבותי? יעקב יודע שהגוף ייאלץ לעבוד קשה בתנאים קשים מנשוא, והוא רוצה שלפחות ראשו יהיה מונח בהר המוריה, ומחשבותיו יהיו מונחות בתורה שהוא למד אצל אביו ובישיבת שם ועבר.

הדבר הראשון שיעקב עושה הוא "להגן" על ראשו, ואת זה האבנים מסמלות – את חומת המגן הזו. יעקב הכין עצמו לייצר את ההפרדה הרצויה בין כוחותיו הגופניים לראשו ומחשבותיו. הגוף יעבוד אצל לבן בנאמנות מלאה ובאחריות מקסימלית (בראשית ל"א, ל"ז-מ'), אבל הראש יישאר של יעקב.

המילה "אבן" מורכבת משתי מילים – "אב" ו"בן". יעקב מחדיר לעצמו שתפקידו להעביר את מורשת אבותיו לבניו אחריו, ואת כל זה אי אפשר בלי לשמור על הראש שלא ילך לאיבוד בעבודות הכפיים הצפויות לו.

נעצים את הדברים מרעיון נפלא של האדמו"ר מקוצק.

הפסוק כותב: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכ"ח). דיוק הלשון "יגיע כפיים", מעבר לפשט הדברים, מורה שמדובר כאן באדם שמוסר לעסקיו הגשמיים רק את כוחותיו הגופניים, ואילו כוחותיו הנפשיים והשכליים פנויים להתעסקות רוחנית. היגיעה הגשמית מתייחסת אך ורק לכפיים, ולא לראש.

כשיעקב בורח עם בני משפחתו מבית לבן, הוא אומר ללבן: "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית ל"א, מ"ב). יעקב מדגיש את "יגיע כפיו". השתדלותו להשאיר את הראש בשורשו האמתי וכל עבודתו הייתה עבודת כפים חיצונית, היא זו שעמדה לו.

לאור דבריו, נבין את האמרה הבאה: "חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים" (מסכת קידושין, כט ע"א). בעומקם של דברים הכוונה, שלימוד אומנות הפרנסה אמור להיות באופן של "שט במים", אשר גם בעת שכל גופו במים, הוא נזהר להגביה את ראשו מחוץ למים. כמו כן בעסק הפרנסה, על האב ללמד את בנו אומנות להתפרנס בה באופן כזה שאף שכפיו וכל גופו יעסקו בה, ראשו יהיה מוגבה למעלה ממנה, כדי שמחשבותיו יהיו פנויות לעבודת השם תוך כדי עבודת הכפיים, וודאי שמחוצה לה.

הרב שמעון שטרית

הרב שמעון שטרית

רב בית כנסת הבבא סאלי ומרצה שיעורי תורה בוגרים ונוער

שתפו עכשיו

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

יכול גם לעניין אותך

מעקב
הודע על
guest
0 Comments
פידבקים מוטבעים
ראה את כל התגובות