18.04.2021

יום ראשון

אילוסטרציה: PIXABAY

נערת הליווי הקטינה

"בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, הלב שלי מחסיר פעימה, תסתכל. תסתכל עליה!" רפי דוחף לידי את התמונה של מאיה, ביתו בת ה-18, יפהפייה אמיתית. אין לו צבע בפנים. גם הלב שלי מתחיל להיות קצת כבד, אבל אין ברירה. אנחנו נפתח במעקב אחרי הילדה הזאת. עוד לא סיימה את כיתה י"ב, ויש חשש כבד שהיא עובדת כנערת ליווי.

אל חקירות מהסוג הזה צריך לגשת בעדינות ובקפידה. למרות שאני מחזיק משרד חקירות כבר למעלה משלושים  שנה, בכל פעם שמגיע לידי תיק חקירה שעוסק במעקב אחר קטינות שעובדות כנערות ליווי, אני מקווה שהחקירה תעלה חרס. 

בערב התמקמתי מחוץ לבית משפחת פריד. בנין יוקרתי בן שבע קומות. רפי הוא בעלים של משרד אדריכלים מצליח, ואשתו עובדת במשרה ניהולית באחת מרשתות השיווק הגדולות בארץ. מאיה היא ביתם היחידה, לא חסר לה כלום, לפחות לא מבחינה כלכלית. אבל לך תדע מה עובר בראשם של בני נוער היום. 

בסביבות עשר בלילה הגיחה מאיה מהבניין ונכנסה למכונית שחיכתה לה. צילמתי אותה נכנסת למכונית, הנהג היה גבר בסביבות גיל חמישים. לא נרשמה נשיקה, חיבוק או גיפוף כלשהו. מצלמת המעקב שלי תיעדה אותם. אז אין לנו כאן עסק של בעילת קטינה מצד אחד, אבל החששות של רפי התחילו להתגלות כמוצדקות מצד שני. 

השניים הגיעו אל בנין מגורים ישן בדרום העיר. טיח מתקלף, סביבה מוזנחת ועלובה. שנות אור מבנין המגורים המפואר אותו עזבנו לפני פחות מחצי שעה.

מאיה יצאה מהמכונית והגבר החנה ונכנס בעקבותיה אל הבניין, כשאני מתעד הכול במצלמה. כשהם נעלמו והאור בחדר המדרגות כבה, צילמתי גם את לוח תיבות הדואר שלא גילה מאומה. כמה שמות משפחה רגילים לחלוטין, אלא שמשהו מתחולל בבנין הזה. זה היה ברור לחלוטין.

המתנתי מחוץ לבנין בסביבות שעתיים. בזה אחר זה התחילו האורות מבעד לחלונות להיכבות. מלבד אור אחד בקומה השנייה שנשאר דולק. המשחק מתחיל. חזרתי אל תיבות הדואר, איתרתי את שתי הדירות המצויות בקומה השנייה. על אחת מהן היה כתוב: דורית ושמואל רפפורט, ועל התיבה השנייה היה כתוב: חזן. סתם ככה. בלי שם משפחה, בלי תוספת. דירה מספר חמש התאימה לכל הדעות לשמש כמכון ליווי המעסיק נערות תמימות.

חזרתי אל המכונית להמשיך את המעקב. בסביבות אחת בלילה התחילה הפעילות. גברים נכנסו אל הבניין בילו בו לפעמים שעה, לפעמים שעתיים, ויצאו. היו גברים שגם לא יצאו. מצלמת המעקב שלי תיעדה את הפעילות הרוחשת באישון לילה. המשכתי להמתין.

כשהבחנתי בגבר צעיר שיוצא מהבניין ומתכונן להיכנס למכוניתו, ניגשתי אליו, כשהטלפון הנייד שלי מכוון להקלטה, עטיתי על פני הבעה מבולבלת ושאלתי אותו, תוך גמגום קל, אם הוא יודע איפה יש כאן בסביבה "מכון עיסוי". קצת גיחכתי כשאמרתי את המילים האלה והשתדלתי להסמיק. הבחור טפח על כתפי בעידוד והצביע על הבניין. "לך, אבא'לה. לך. יטפלו בך שם טוב. קומה שנייה, דירה חמש. דבר עם בועז. הוא כבר יסדר אותך, תעשה חיים, חביבי'.

אבא'לה? נו, טוב. שיהיה.

עכשיו הפכו הספקות לעובדות. קצת לפני שהתחיל האור לבצבץ בשמים, יצאה מאיה מהבניין. היא נראתה מותשת ועצובה קצת. למה היא יוצאת לבד? הם לא יכולים לפחות ללוות אותה עד שתמצא מונית? עקבתי אחריה עם מכוניתי בחשאי עד שהיא עצרה מונית, נכנסה אליה ונסעה הביתה. וידאתי שהיא נכנסה הביתה בשלום, וסימסתי לרפי.

כשנתתי לו את דוח החקירה המסודר, הצילומים, ההקלטה עם הבחור שאישר את קיומו של מכון הליווי, הוא לא הפסיק להנהן בעצב. לקח את הממצאים והלך להתעמת עם ביתו.

אין באמת הסברים שיכולים לשפוך אור על הסיבות שגורמות לנערות צעירות להתדרדר לזנות, ואני בכל מקרה עוסק בחקירות ולא בפסיכולוגיה. אבל אחת היא עצתי להורים: שימרו היטב על ילדיכם, היו ערים לכל שינוי בהתנהגותם. אל תתעלמו ולו מהספק הקל ביותר, לפני שיהיה מאוחר מידי.

שתפו עכשיו

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

יכול גם לעניין אותך

מעקב
הודע על
guest
0 Comments
פידבקים מוטבעים
ראה את כל התגובות